<h1>ריבב"ן</h1>
<h2>דף ב.</h2>
הכל שוחטין. תרי הכל שוחטין איכא בהאי פירקא [ט"ו ע"ב]. ואמרינן בגמרא ובתחלת ערכין [ג' ע"א]. חדא לאיתויי ישראל משומד וחד לאיתויי כותי. ואע"ג דקשיא ליה וכולן אם שחטו מיבעי ליה, הכל שוחטין, אם כותי הוא, כשישראל יוצא ונכנס שוחט לכתחלה. ושחיטתן כשרה דיעבד, בבא ומצאו ששחט נותן לו מאותה שחיטה. אכלו מותר לאכול משחיטתו, דכותים החזיקו בשחיטה. וכבר גזרו עליה ושחיטתן פסולה כגוים גמורים. ואם בישראל משומד לאכול נבילה לתיאבון הכל שוחטין לכתחלה, בבודק סכין ונותן לו. ושחיטתן כשרה, היכא דשחט כבר בודק סכינו אחריו, נמצאת סכינו יפה אחריו מותר לאכול משחיטתו. אבל משומד לע"ז אסור לאכול משחיטתו. ואפילו ישראל משומד להכעיס פסולה. ומאי דקאמר רבינא תרתי לישני, הכל שוחטין הכל מומחין שוחטין, שידוע שהוא מומחה. ואם לאו בודקין אותו אם יודע הלכות שחיטה אם לאו, לא איתוקמא, דהא קיימא לן רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן. ולהך לישנא דאמר הכל מוחזקין שוחטין, שידוע שלא יתעלפה, ליכא למיחש להאי לישנא, דהא קיימא לן לעילפוי לא חיישינן. חוץ מחרש שוחט וקטן דאפילו דיעבד נמי לא, שמא ישהו, שמא ידרסו, שמא יחלידו. שמא יקלקלו את שחיטתן. מדלא תני שמא קילקלו, זאת אומרת אין מוסרין להן חולין לכתחלה אפילו אחרים רואים אותם. ונבילה ומטמא במשא. ואינה אסורה בהנאה. ודלא כרבי אליעזר דאמר סתם מחשבת נכרי לע"ז [י"ג ע"א]. ומטמא במשא. למעוטי טומאת אהל, דלא חשיבא תקרובת. אבל תקרובת ע"ז חשבינן ליה כזבחי מתים ומטמא באהל.
<h2>דף ח:</h2>
סכין של גוים. שנשתמש בה הגוי, ובלע מן האיסור. קולף. מקום בית השחיטה, דבית השחיטה רותח, ובלע הסכין משמנונית טריפה. מדיח. בצונן. ואפילו אי סבירא ליה גבי סכין של גוים קולף, הכא מדיח בצונן, משום דסכין של גוים נשתמש בה תמיד בשמנונית איסור ונקרש בה השמנונית, (לכשישחוט) [וכשישחוט] מפעפע השמנונית בתוך הבשר. אבל סכין ששחט בה טריפה לא הספיקה לבלוע, ודי לה בצונן. ולבליעת דם אפילו דכשרה די בצונן, שאינו נסרך בסכין (בשומן) [כשומן]. והא דאמרינן בפרק כל הבשר [קי"א ע"ב] אבל סכין ששחט בה אסור לאכול בה רותח משום דם הנבלע בה, לפי שתחילה לא הדיחה כלל. אבל הכא די לה בהדחה. אי נמי סכין טריפה אפילו יש בה דם ונסרך בבשר, המלח מעבירו. בליתא דפרסא. בגד בלוי של מסך. מסך תירגומו פרסא. מיד ששחט יקנחנה בבגד. וגם בצמר בהמה מקנח בכח ודי לו. ששוחט בה. תמיד ולא ישתמש בה דבר אחר. דפעמים מסיח [דעתו] בשחיטה ולא בדק תחילה, ויבדקנה בסוף ויש בה פגם ונפסלה. בסכין שחתך בה חלבים לא יחתוך בה בשר. שהסכין מלוכלך ומזוהם בחלב, לכשיחתוך הבשר יתערב בה. תוס' וניתקן חדא ויחתוך בשר ואחר כך חלבים. ואע"ג דהדר מחתך בה בשר של בהמה אחרת, כיון דחלבים צוננן הם, בהדחה או בקנוח סגי. גזרה שמא יחתוך בה חלבים ואחר כך בשר. ומתוך שהוא טרוד לא יקנח. עד כאן תוספת. כפלי. הכסלים. לא יהא כופה הכסלים שהחלב בהן על הבשר. דילמא דאיב תרבא. יתחמם החלב ויפעפע בבשר. כי תריצי נמי. כסלים בחלבם ולא הניחן על בשר אחר מפעפע החלב בבשר. קרמא איכא. בין החלב לבשר ואינו מפעפע בבשר. מעילאי נמי איכא קרמא. ואפילו אם יניחם על גבי הקרום חוצץ. איידי דממשמשא ידא דטבחא. אותו הקרום דק ומיפתית.
<h2>דף ט.</h2>
כתב. להרגיל עצמו לחתום בפסקי דינין. שחיטה. להיות אומן לכך. ומילה. נמי שיהא בקי ורגיל, לפי שיש לו להתעסק בצרכי צבור. קשר של תפלין. יש בו אומנות. שד"י שעשוי בין של ראש ושל יד ותיקון הציצית בטלית.
שהייה דרסה וכו'. שהייה ששהה בתוך שחיטה כשיעור שחיטה אחרת. דרסה. שאינו מוליך ומביא הסכין אלא דורס בכח. אי נמי מכה בכח כאדם שרוצה לחתוך צנון. חלדה. שהחליד הסכין בין סימן לסימן, בין ששחט למטה למעלה, בין למעלה למטה. הגרמה. ששוחט למעלה משיפוי כובע בגרגרת ובתורבץ הוושט. עיקור. שעקר סימנים ממקום חיבורם ודבוק בבשר הלחי. אותו הסימן פסול לשחיטה, ואע"ג דלא הויא טריפה, כן פירש בה"ג. אבל רש"י פירש שפסק הסימן באמצע [השחיטה]. ולקמן נפרש כל הדינין. כולהו תנינא. שהיה דתנן [ל"ב ע"א] נפלה סכין והגביה וכו'. דרסה דתנן [ל' ע"ב] התיז הראש בבת אחת פסולה. חלדה דתנן [ל"ב ע"א] או שהחליד הסכין בין סימן לסימן. הגרמה דתנן השוחט מתוך טבעת גדולה וכו'. לשון הגרמה, שמכריע ידו לצאת חוץ למקום הכשר, כמו היה שוקל עין בעין נותן לו גירומיו, הכרעות. עיקור דתנן השוחט ונתנבלה בידו הנוחר והמעקר פטור מלכסות. אבל לפירוש רש"י עיקור שחט את הוושט ופסק את הגרגרת. כיון דלא גמר זימנין דשהה ודרס ולא ידע שיש בו איסור ואכיל לה. נבילה ומטמא במשא, לישנא דמתניתין נקט, ובמתניתין איצטריך "ומטמא במשא", ועל ידי כן נקט טריפה ואסורה באכילה. בחזקת איסור. אבר מן החי. עומדת. וכל ספק שיבא לו בשחיטה אמרינן העמידה בחזקתה הראשונה. והני מילי באיסורא. אמרינן העמידנה בחזקתה. אבל בסכנת נפשות. לא אמרינן העמד דבר בחזקתו.
<h2>דף י.</h2>
שמא בעור. הבהמה נפגמה. וכששחט הסימנין בסכין פגומה שחט. בעצם דמפרקת נפגמה. וכבר הסימנין נשחטו כששיבר בה עצמות לאחר שחיטה, דמסתמא עצמות פגמי. וכתב רש"י דאפילו בעור העוף חיישינן.
<h2>דף יב:</h2>
פיסקא. שחיטתן כשרה. דלא בעינן כוונה לחולין. ומתניתין רבי נתן היא. אבל נפלה ושחטה פסולה. דכתיב וזבחת ואכלת, מה שאתה זובח אתה אוכל ומה שאי אתה זובח אי אתה אוכל.
<h2>דף יד.</h2>
פיסקא. אע"פ שמתחייב בנפשו. דעבד במזיד. והילכתא כי האי סתמא, דהא רב ס"ל כר"מ, ולר"מ מתיר לערב בכדי שיעשו. דתניא המבשל בשבת בשוגג יאכל. מיד בין הוא בין אחרים. במזיד לא יאכל. לא הוא ולא אחרים, ובערב ימתין בכדי שיעשו ויאכל גם הוא. ר"י אומר בשוגג יאכל לערב. וימתין בכדי שיעשו. ואפילו אחרים לא יאכלו היום. במזיד לא יאכל. הוא עולמית, אבל אחרים יאכלו. ואפילו כרבי יהודה דמחמיר משום עמי הארץ, וקיימא לן סתם מתניתין ומחלוקת דברייתא הלכה כסתם מתניתין. ורבינו הפוסק ס"ל כי האי מתניתין. דאי איתא דלא ס"ל לא הוה מפרש לה. וגם ה"ר אביגדור הכי פסק. וה"ר ישעיה פסק כרבי יוחנן הסנדלר דאמר בשוגג יאכל למ"ש לאחרים ולא לו במזיד לא יאכל עולמית לא לו ולא לאחרים. וטעמא מפרש [משום] דבפרק קמא דכתובות [ל"ד ע"א] פליגי אמוראי במילתיה אי מעשה שבת אסור מדאורייתא, או מדרבנן וטעמא משום קנסא. ואינו נראה לי, וטעמא כדפרישית.
<h2>דף טו:</h2>
מותר לבריא לאכול באומצא. תוספת, כי קא שחיט אדעתא דחולה קא שחיט. וליכא למיחש שמא ירבה בשבילו, דמשום ההוא זית דחולה בעי משחט לכולה. עד כאן תוספת. וכגון שהיה לו חולה מבעוד יום. דאיסור מוקצה ליכא, דמאתמול דעתיה לחולה. ולרבי שמעון דלית ליה מוקצה אע"פ שלא היה לו חולה מבעוד יום שרי, דתנן [שבת קנ"ו ע"ב] מחתכין את הנבילה לפני הכלבים, וכגון דנתנבלה בשבת דלית ליה מוקצה. המבשל לחולה אסור לבריא. אע"ג דלית ליה מוקצה, גזירה שמא ירבה בשבילו.
פיסקא. בכל שוחטין בין בצור בין בזכוכית וכו' ולעולם שוחטין בין ביום בין בלילה. חוץ ממגל קציר. שעשוי כמגירה בהליכתן בפגימותיו מסוכסכות, ואפילו הכי פסולה. בדרך הליכתה. שלא כדרך חודן של פגימות. וב"ה מכשירין. לטהרה מידי נבילה, לפי שפגימותיה כפופות מאד ואינן קורעין בהליכתן. אבל באכילה אסורה. ואם החליקו שיניה. במשחזת עד שהושוו פגימותיה, כשרה. במגל יד לכתחלה לא גזירה דילמא אתי למיעבד באידך גיסא. מצד הפגום. ומכאן אומר רש"י דיש לגזור בסכין שיש בו פגם, ואפילו אוחז ידו בפגם ולשחוט שלא במקום פגם, שמא אתי לשחוט במקום פגום. ויש מתירין על ידי מטלית שמשים בפגם. בעופא דקליל. דלא חיישינן שמא ידרוס, אפילו העוף למעלה.
<h2>דף יז:</h2>
סכין שיש בו פגימות הרבה, אפילו כולהו מסוכסכת. תידון כמגירה ופסולה. אוגרת. כמו [משלי י'] אוגר בקיץ, מסוכסכת מצד אחד מעכבת את הצפורן. ואם הוליך והביא פסולה, דשני עוקצי הפגם קורעים בין בפגעו בו בין כשהוא יורד. מדפליג בחדא בין אוגרת למסוכסכת ובסכין שיש בה פגימות הרבה וכולהו מסוכסכת לא פליג, ש"מ אפילו בירידתו קורע. מיהו בחדא מסוכסכת ליכא למיחש, כיון דקיימא ברישא דסכינא עדיין לא פגע בסימנים ועבר הפגם. עולה ויורד. שהיה לה פגם גדול והוחלקו במשחזת העוצקין, ונשאר שם נמוך כשרה. מסוכסכת כשרה. כשהוליך ולא הביא. רש"י פירש והוא דקיימא ארישא דסכינא, דאי לא, פסול, כמו שפירשנו, דגם בירידתו קורע, אא"כ תהיה בראש הסכין, שתעבור הפגם קודם שיגיע לסימנין. אבל לפי הגאון הפוסק אפילו דלא קיימא ארישא דסכינא שהרי לא הביאו בפסקיו. וס"ל דבחדא פגימה מסוכסכת ליכא למיחש שיקרע בירידת הסכין. תוספת, קשה בעיני דהא מסקנא דגמרא אינו מתיר מסוכסכת אי לא קיימא ארישא דסכינא, דאמר מאי שנא משתי רוחות דמורשא קמא מחליש בתרא בזע, מרוח אחת נמי חורפא דסכינא מחליש מורשא בזע. דקאים ארישא דסכינא. ונראה לי שטעות סופר הוא שחסר בפסקות דקאים ארישא דסכינא. [לסאסא]. לזקן שיבולת שאינו חלק כך הסכין אינה חלקה, אבל אין בה פגם. בשימשא. רואין אותה בשמש ורואין בחודה. במיא. הופך חודה למטה ומוליכה על פני המים, אם יש בה עוקץ עושה כמין חריץ במים. בסורא אמרי [בשרא] אכלה. בשר בא לשחוט, לפיכך בודק לה בראש לשונו או בבשר אצבעו, אם בשר זה פוגע במגע, כן פוגע גם בסימן. אבל דבר קשה לא שמא יעבור הפגם. אבישרא ואטופרא. יחד. שאם [יקח] דבר רך הרבה או קשה הרבה יעבור הפגם, לכך בודק בשניהם יחד. ואתלת רוחתא. בחודו של סכין ובצידי הסכין, שמא יהא פגם בצדדי הסכין ויקרע הסימן. דלא סר. שלא פקד ולא נתן סכינו לחכם לבודקו מפני כבודו.
<h2>דף יח.</h2>
פיסקא. השוחט מתוך הטבעת. הגדולה, שאין טבעת למעלה הימנה. אם שייר למעלה כלפי הראש שלא נשחט. מלא החוט כשרה. תוספת. אבל אם קודם שגמר הגרים לצד הראש ויצא מן הטבעת וגמר את השחיטה למעלה מטבעת, אע"פ ששחט רוב הקנה במקום שחיטה, פסלי רבנן, הואיל וגמר השחיטה בפיסול. ורבי יוסי סבר אם שייר מלא החוט לצד הראש על פני רוב הטבעת, ובמיעוטה הגרים לצד הראש וגמר השחיטה למעלה ממנה כשרה, דברובה מתכשרה, אידך כי שחיט מחתך בבשר הוא. עד כאן תוספת. שייר בחיטי. ששחט מהן קצת ושייר מהן קצת. משיפוי כובע ולמעלה. כלפי הראש טבעת גדולה מתקצר ויורד כקולמוס. וכל הני לישני דאמרינן בגמרא כששחט שליש והגרים שליש, בין בהגרים שליש ושחט שליש והגרים שליש, בין שחט שליש והגרים שליש ושחט שליש, לא הביאן הגאון הפוסק, דכל הני לישני קיימי אטבעת הגדולה, וכבר פסקנו עד שיפוי כובע כשרה. מכל מקום יש לפרש הני לישני בהגרים למעלה משיפוי כובע. ורש"י פסק ככולהו לחומרא.
<h2>דף יט:</h2>
פיסקא. השוחט מן הצדדין. עד שהגיע לסימנין. כשרה. אפילו לכתחלה. המולק מן הצדדין מליקתו פסולה. דמול ערפו כתיב. השוחט מן העורף שחיטתו פסולה. וכגון שלא החזיר סימנין אחורי העורף. המולק מן העורף. לאו דוקא, אלא מול העורף. כשרה. אפילו לכתחלה, דעיקר מליקה הכי היא. אלא איידי דנקיט רישא שחיטתו פסולה אפילו בדיעבד נקט האי לישנא. שכל מול העורף כשר למליקה וכל הצואר כשר לשחיטה.
<h2>דף כ.</h2>
אין עיקור סימנין לעוף. הואיל ודרסה וחלדה לא פסילי במליקה, עיקור נמי לא פסיל. אבל לשחיטה יש עיקור, כי היכי דפסלי שהייה דרסה. ובעל הלכות פירש, אין עיקור סימנים ממקום חיבורם, אבל דבוק הוא בבשר, דאין בה טרפות, פסול הוא לשחיטה. אבל למליקה אינו פסול, דאי אמרת נפסקה לגמרי הא תנן באלו טרפות [מ"ב ע"א] נפסקה הגרגרת, וכל טריפות שמנו חכמים בבהמה, כנגדן בעוף טריפה, והיאך במליקה כשר דאמר אין עיקור. מפרקת ורוב בשר עמה נבלה. והרי היא כמתה ואפילו היא מפרכסת. מטמא באהל. גבי אדם. עשאה גיסטרא. שחתכה לרוחבה מצוארה ובשדרתה.
<h2>דף כז.</h2>
השוחט אחד בעוף. בדיעבד. דלכתחלה שוחט שני סימנין, שמא לא שחיט חד. שחיטתו כשרה. אחד בעוף קאי. עד שישחוט הוורידין. הם חוטין מלאים דם מצד ימין ומצד שמאל. ולאו דוקא בשחיטה, אלא אפילו בחתיכה. רוב אחד בעוף וכו'. [אתי] לאשמועינן דאפילו בקדשים ברוב סימן, דרובו ככולו. לחייבו בשני סימנים כבהמה אי אפשר, ולפוטרו כדגים אי אפשר.
<h2>דף כח.</h2>
כאשר צויתיך. בסיני בעל פה. ממסמס קועיה דמא. נמאס גרונו בדם. ניבדקיה. אם ניקב הושט. אין לו בדיקה מבחוץ. שהוושט עור החיצון [שלו] אדום. נבדקיה. אם לא נפסק הרוב. וניכשריה. דבסימן אחד סגי. וניהפכיה. לוושט, אם יש בו אודם מבפנים ודאי ניקב. ואחר כך נשמטה הגרגרת כשרה. בעוף עסקינן. דאי בבהמה דבעינן שני סימנים פסולה. שמוטה ושחוטה. הגרגרת עצמה מצאה שחוטה מצד אחד ושמוטה במקום אחר למעלה או למטה הימנה. שלא תפש בסימנים. בשעת שחיטה, שמיד שהסימן נשמט ירד חציו למעלה וחציו למטה. אבל תפש בסימנים אפשר שנשמטה במקום אחד ושוחטה במקום אחר. ליכבשינהו לכרעיה בארעא. בדחוק. אי נמי נידלינהו. יגביהם למעלה מן הקרקע, דאי לא עביד הכי מקהי לטופריה. דוחק צפרניו בקרקע ועוקר הסימנים. שלא בשעת שחיטה קריר ולא אתי דמא. ואע"ג דרבי יהודה יחידאה הוא, הא אמרינן בברכות [ח' ע"ב] הזהרו בוורידין כר' יהודה. מיהו כי לא עביד כשרה.
<h2>דף ל:</h2>
פיסקא. השוחט שני ראשים כאחד שחיטתו כשרה. והוא שיהא הסכין כמלא שני צוארים וחוץ לצואר כמלא צואר אחד. ואפילו לכתחלה נמי כשרה, ואיידי דתנא לעיל השוחט תנא הכא השוחט. וא' מלמעלה וא' מלמטה. בין בסכין אחת ושני בני אדם. ולא חיישינן שמא ידרסו. בין בשתי סכינים ושני בני אדם. ולא חיישינן שמא יטרופו, דילמא האי לא שחיט רובא והאי לא שחיט רובא. ולשחיטה מפורעת לא חיישינן. השוחט בשנים ושלשה מקומות. יש מפרשים שנתגלגל הסימן מידו ושחט למעלה ולמטה בסימן שורה שנית, דהוי רובה ורצועות בשר מחברת בין החתיכות. ונראה לי למעלה ולמטה בסימן ממש. והוא שנחתך במקום אחד רובו. ואע"ג דכששוחט סמוך לו מעט, אותו מיעוט ששחט על רובו שנשחט ומכסהו ואינו נראה ששחט הרוב. ובשאילתות דרב אחאי [פ' בהעלותך שאילתא קמ"א] כתוב דאפילו לא נשחט כולו במקום אחד. ואיני יודע הטעם. מפורעת. מגולה ברוב. לימדתנו רבינו. מתוך מעשיך, שקנית מן הבשר, אנו לומדים דמשנתינו אפילו בשתי סכינים ושני בני אדם, ואפילו הכי כשרה, ולא חיישינן למפורעת. אע"ג דכש[ש]חטו בשני מקומות החתיכה נופלת על חברתה ואין שחיטת הרוב ניכרת. וכן שחיטה העשויה כקולמוס. שחט סימן אחד, ובסופו שחט סימן האחר. שחיטה כמסרק. פיות פיות, נשחט במקומות הרבה ובמקום אחד נשחט הרוב. ולא אמרינן כל שאר השחיטות שאינן רוב סימן ליהוו כנקב. החליד מלמטה למעלה דלא עביד כדרך שחיטה. וכן החליד הסכין תחת הצמר מסובך ומטלית, לחומרא ופסולה. הילכך בשעת שחיטה אם הסכין מכוסה אפילו תחת הצמר פסולה. ואם שחט בראש הסכין, ומשום חייסא דסכין ראש הסכין מכוסה בין העור פסולה, כדפירש רש"י בזבחים בפרק חטאת העוף. אבל אם שחט באמצע הסכין, אם ראש הסכין מכוסה בעור, כיון שהסכין מגולה כנגד הסימנים כשרה. אך לכתחלה לא יעשה כן. ואם החליד במיעוט סימנים לא איפשיט. ונראה לי גירסא ופירושה דהני בעי הכי, אמר מר תחת העור איני יודע, תחת צמר מסובך מהו. דוקא בעור בכלל "איני יודע" מפני שדבוק בבשר, אבל צמר דאינו דבוק בבשר לא, או דילמא אף בצמר מספקא לן הואיל ודבוק בעור. את"ל אף בצמר יש לספוקי, תחת מטלית מהו, הואיל ואינו מדובק בצואר כשרה, או דילמא הא בעור דאינו מעכב בשחיטה פסלה, גם מטלית נמי פסלה, דילמא אתי למיעבד חלדה גמורה. והדר בעי למ"ד תחת העור כשרה, החליד הסכין במיעוט סימנים. לשחוט ממעלה למטה כדרך שחיטה, מהו, הואיל ובעור שאינו מעכב בשחיטה אין בו חלדה, הכי נמי במיעוט סימן הגרגרת אם נפסק מיעוטו אינו מעכב בשחיטה אין בו חלדה. או דילמא לא דמי לעור, דעור לא שייך ביה שחיטה כלל, אבל סימנים שייכא בהו שחיטה ופסלה. תיקו. פיסקא. התיז את הראש בבת אחת אם יש בסכין מלא צואר חוץ לצואר. ובאיזמל. שאין לו קרנים. שאם יש לו קרנים יש לחוש שמא ינקוב הסימנים.
<h2>דף לב.</h2>
פיסקא. [ל"א ע"א] ואע"פ שהלכה ובאה ושחטה כדרכה. נפלה סכין מידו. לאחר שהתחיל לשחוט. והגביהה, ובין כך ובין כך שהה. או נפלו כליו והגביהן. או השחיז את הסכין. בתוך השחיטה. או עף. נתעלפה בתוך השחיטה. ובא חבירו וגמר ושחט. ר"ש אומר אם שהה כדי ביקור. טבח חכם לראות בסימנים אם שחוטים כראוי, או לבדוק הסכין. כדי שחיטת בהמה לבהמה. שיעור שהיית שחיטת סימן אחד בעוף לפי שחיותו מועט. רב דייק כדי שחיטה אחרת, סתמא משמע שני סימנים. דאפילו לעוף נמי לכתחלה בשנים. ורבי יוסי בר' חנינא היקל מכולהו דשיעור שהייה כדי שיגביהנה וירביצנה כמנהג הטבחים. ושוחט דקה לדקה וגסה לגסה. נראה לי בו, דקה לדקה בהגבהה קאמר, לפי שבהמה דקה נוח להגביהה ולהרביצה מבהמה גסה. ולא חלק על רבי יוחנן, אלא שבא להוסיף הגבהה והרבצה, ובשיעור (שחיטת) [שהיית] בהמה לעוף לא חילק. בסכין רע. אין לו פגם ואינו חותך אלא בדוחק. שהיות מהו שיצטרפו. שחט מעט ושהה ושחט עוד וחזר ושהה עד שהשלים שיעור שהייה. מדידיה. השוחט בסכין רע, דס"ד דשהה. התם דלא שהה כלל. ואין לפשוט מכאן. שהה במיעוט סימנין. רש"י פירש שהה במיעוט סימנים [במיעוט] בתרא. דאי במיעוט סימנים קמא דקנה, לא מיטריף, מידי דהוה אחצי קנה פגום והוסיף עליו כל שהו שהוא כשר. ובמיעוט סימן דוושט ודאי מיטריף. ואקשינן עליו, הא דתניא [תוספתא פ"ב ה"א] שחט חצי גרגרת ושהה בה כדי שחיטה וגמרה כשרה. ואוקמינן בגמרא בעוף, וכשרה ממה נפשך, כדאמרינן בגמרא בהאי פירקא [כ"ט ע"א]. ורש"י פירש האי דחיה בעלמא היא. וכן פירש בה"ג כרש"י. ויש לפרש שהה במיעוט סימנים, קאי אבעיא דלעיל דאמרינן שהיות מהו שיצטרפו, את"ל מצטרפין דוקא כגון ששהה בעיקר שחיטה, אבל התחיל לשחוט ושהה במיעוט סימנים דגרגרת וגמרה שהייה ברוב סימנים מהו שיצטרפו. פיסקא. שחט את הוושט ופסק את הגרגרת. בבהמה עסקינן. רש"י פירש זהו (עיקר) [עיקור] [שהוא] מהלכות שחיטה. כבר פרישנא לעיל [כ' ע"א].
<h2>דף לג.</h2>
קודם שיצאה נפשה. לאחר שחיטה. ומולחו יפה יפה. בשני צדדיו. ומדיחו יפה יפה. שתי פעמים, האחת להעביר המלח, ואחרת כדי להעביר מי מלח. מבית טביחתה. לפי שמופשטת מזומנת היא לאכול. וממתין לה עד שתצא נפשה. דאמרינן בסנהדרין [ס"ג ע"א] מנין שאסור לאכול מבהמה קודם שתצא נפשה שנאמר לא תאכלו על הדם. אחד גוי ואחד ישראל מותרים בו. אע"ג דלגוי במיתה תליא מילתא ולא בשחיטה, ולגבי דידיה הויא אבר מן החי, ליכא מידי דלישראל שרי ולגוי אסור. פיסקא. השוחט בהמה וחיה ולא יצא מהן דם כשרים. צריך לראות שמא מתוך שתפס הסימנים בכח נחנקו, ויראה אם פירכסה אחר השחיטה. ואם לא תפס בכח אין לחוש אפילו אם לא פירכסו. ונאכלים בידים מסואבות. בידים שניות שלא הוכשרו לקבל טומאה.
<h2>דף לז.</h2>
דיה אם זינקה. קילחה דמה, דלא בעי פירכוס ביד ורגל, דחיות גדול הוא, ואם זינקה חיות הוא. ומצא כותלים. של בית השחיטה מלאים דם. היינו זינוק. שתכשכש. שמנענעת הזנב. פשטה ידה ולא החזירה פסולה. שפשיטת יד היא הוצאת נפש. אפילו אוכלת בקיעות אינו זינוק. חיה גסה. כגון איל, הרי היא כבהמה דקה לפירכוס, אם פשטה ידה ולא החזירה פסולה. אבל ברגל בין כפפה ולא פשטה בין פשטה ולא כפפה כשרה.
<h2>דף לח:</h2>
פיסקא. השוחט בהמה לנכרי. ושלו היתה. כשרה. זה מחשב וזה עובד. לא נפסלה במחשבת נכרי שמחשב לע"ז. במקום שהמחשבה פוסלת במוקדשים, מחשבת פיגול, חוץ לזמנו וחוץ למקומו. אינו פוסל אלא העובד. כהן המקריב, שנאמר המקריב אותו לא יחשב, היינו כהן, וקרי ליה לא יחשב מחשבות אחרות. ובמחשבת בעלים לא מיפסיל הקרבן.
<h2>דף מ.</h2>
השוחט לשם הרים וכו' פסולה הוי זבחי מתים לא הוי. ליאסר בהנאה. אבל שחיטה מיפסלה דנראה כשוחט לע"ז. שנים אוחזים בסכין. זה בקתא וזה בברזל. אחד שחט לשם דבר כשר ואחד שחט לשם אחד מכל אלו שחיטתו פסולה.
<h2>דף מא.</h2>
ולא לתוך הימים. דאמרי לשר הים שחיט. ולא לתוך הכלים. דאמרי לזרוק דמו לע"ז מקבל הדם. לתוך אוגן של מים. כלי מלא מים, לשון [שמות כ"ד] וישם באגנות. ובספינה. מותר אפילו ע"ג כלים, דאמרי שלא לטנף ספינתו עביד ולא לזרוק לשר הים. שלא יחקה את המינים. חוק המינים הוא לשחוט בגומא. ובשוק לא יעשה כן. שלא יאמרו מקיים חוק המינים. לבבואה. לצורתו שנראית במים. בעכורין. שאין בבואה נראית שם. לנקר חצירו. שלא תהא חצירו מטונפת.
<h2>דף מב.</h2>
אלו טריפות בבהמה. נקובת הוושט. במשהו, וכל נקב במשהו. פסוקת הגרגרת. ברובה. ניקב קרום של מוח. במשהו. ואיזהו קרום אותו שהמוח בתוכו. לבית חללו. בין חלל גדול בין חלל קטן. נשברה השדרה ונפסק החוט. ברובו. מוח, אותו [חוט] שהולך בכל השדרה, וממוח הראש הוא, ויורד למטה בין הצלעות. ניקבה הריאה. בלא חסרון. או שחסרה. ואידי ואידי מבחוץ. תוספת. ובגמרא פריך וניתני ניקבה ותו לא. ומשני אי תנא ניקבה ותו לא הוה אמינא כי פליג ר"ש בנקבים, שאין בהדיה חסרון אבל בנקבים שיש בהם חסרון מודה, קמ"ל. עד כאן תוספת. לבית הסימפונות. לסימפון גדול, היכא דשפכי כולהו סימפונות. ניקבו הדקין. נקובתן במשהו. המסס. זהו שדופנו דק ומחובר לכרס. וקורין צינטפי"ל בלעז. בית הכוסות. סוף הכרס, ודופנו עב, והמסס מחובר בו, וסביב לחיבורן, כשאתה מבדילן, יש דופן לזה ודופן לזה באמצען, ושופכין זה לזה, והמאכל נכנס מבית הכוסות להמסס, ומהמסס לקיבה, ומן הקיבה לדקין. אם ניקבו זה או זה כלפי הגוף טריפה. אבל אם ניקבו זה לתוך זה כשרה. נפלה מן הגג. ממקום גבוה עשרה טפחים. חיישינן לריסוק איברים. וכגון שאינה עומדת. והוא שלא שהתה מעת לעת, דחיישינן שמא נתפרקו איברים ממקום חיבורן. ואע"פ שכל איבריה שלימים פירוק חיבורן מטריפה. נשתברו רוב צלעותיה. בצלעות גדולות, שהן אחת עשרה מכאן ואחת עשרה מכאן, ונשתברו מהן שתים עשרה. וכגון שנשתברו מחציין כלפי שדרה. דרוסת הזאב. שדורס בציפורניו ומטיל בה ארס ושורפה. דרוסת הזאב בדקה. אבל בגסה לא אלים זיהריה למיקלייה. ודרוסת הארי בגסה. וכ"ש בדקה. הנץ. אשפרפיי"ר בלעז. בעוף הדק. כגון צפורים ויונים. הגס. אשטו"ר בלעז. בעוף הגס. אווזים ותרנגולים. זה הכלל. מפרש בגמרא לאתויי מאי. כל שאין כמוה חיה טריפה. ס"ל להאי תנא טריפה אינה חיה.
<h2>דף מג.</h2>
זימנין דמתחא וכווצא. שהוושט נמתח ונכווץ. מתרמי תרי נקבים אהדדי והוי כנקב מפולש. ואם האדימו שניהם טריפה, שמן הארס האדימו. ואם נתלבנו שניהם יש אוסרים. ואינו נראה לי, וכי מפני שניטל אותו העור הרגיל להיות אדום ונעשה לבן מפני האודם לא הלבין, אם כן היה לו להתאדם. דאפילו חשבת ליה כניטל, הרי הלבן קיים. קרום שעלה מחמת מכה בוושט אינו קרום. לסתום. כי עתיד אותו הקרום להסתר.
<h2>דף מג:</h2>
לספק דרוסה. כגון שנכנס ארי בין השוורים איהו שתיק ואינון מקרקרין צועקים. בדיק מבראי. לראותו אם ניקב הוושט. ישב לה קוץ. נתחב הקוץ בוושט. נמצא איתמר. שאינו תחוב, ועומד במקומו שאינו נכווץ. שישעיר. לשון שיער. על כנפי הריאה. הן האונות. ודווקא דאיפרוק איפרוקי. שנעקר מעצם הלחי ודבוק הוא בבשר. אבל אידלדל אידלולי. שנשתייר כאן מעט וכאן מעט, והמיעוט שנשאר אינו יחד. או דאיקפל איקפולי. מן העצם ומן הבשר. לא הדרא וברייא.
<h2>דף מד:</h2>
פיסקא. רוב עובייה ואמרי לה רוב חללה. דופן הקנה עב מצד אחד, ולצד אחר דק. רוב עוביה. עובי הקנה מצטרף עם החלל. רוב חללה. אין עובי הקנה מצטרף עם החלל. וזו היא קולא. רב נמי לא אמרה אלא בדקה. וכיון דאורי בה חכם, בדבר שצריך הוראה. במילתא דתליא בסברא. אין החכם אוכל בדבר שהותר ע"י סברא. אגמריה סמך. שלמד מרבותיו דברוב חללה ואינו דבר הצריך הוראה. משום חשדא. שמא יחשדוהו שויתר לו על שהתירה לו. העדים שהעידו שדה זו שהיא של פלוני רשאים ליקח ממנה. אבל הרחק מן הכיעור. שלא יחשדוהו [לומר] להכי העיד עליה שיזלזל בה ויתננה לו בדמים קלים. בשומא. דלא ידיעי דמיה. מתקלא מוכח. ליטרא בזוזא לכל אדם. שרא טריפתא. בבהמה שהיו סבורים שהיא טריפה. דמזדבן בשומא. כגון הבכור שאינו נשקל בליטרא. ה(י)כא מתקלא מוכח. שמוכר לו כשאר כל אדם. מאי איכא משום אומצא מעליא. שמא יאמרו שנתנו חלק יפה ליטרא בפרוטה מפני שהתרתי לו. הרואה טריפה לעצמו. רואה בו טעם לאסור וטעם להיתר ...שם ויט...שף ... וימצא שלכל יש בו טעם להיתר, אינו אוכלה, לפי שיש בו טעם לאיסור. כל שכן ממון חבירו שאין בו טעם היתר שאינו אוכל ממנו.
<h2>דף מה.</h2>
מצטרפין לרובה. ואפילו שלם שביניהם חשיב ליה כנקוב. וכן לחסרון כאיסר. השלם שביניהם חשוב חסר. ורש"י פירש מצטרפין לרובה, אילו היו כולן מחוברין היה רובה נפסק טרפה. עד כאן תוספת. אם ניטלה ממנו רצועה באורך מצטרפת. לחשבון איסר. אי מעגלת ליה. הוא כאיסר טריפה. מקפלו ומניחו. על פי הקנה, אם הוי רוב טריפה, אפילו בנקבים שיש בהם חסרון, שלא תוכל לומר כאיסר, לפי שרוב הקנה פחות מכאיסר. תוספת, מקפלו ומניחו, חותך למטה מן הנקבים ומצדיהם עד שיוכל לקפל הרצועה שהנקבים בה כלפי הקנה, אם חופה בין הנקבים והשלם שבין נקב לנקב את רוב הקנה, אע"ג דבנקבים גרידי ליכא רוב, טריפה, הואיל ויש בהן חסרון. ושיעור סמיכת הנקבים בין זה לזה כנפה. דהא אניקבה כנפה קאי. עד כאן תוספת. כדי שיכנס ויוצא איסר לרוחבה. רש"י גריס נפתחה לא ניטל הפתח אלא תלוי בו כדלת. להכי בעינן שיעור גדול כמלא איסר יוצא ונכנס. אבל אם נפתח לגמרי שיעורו כאיסר מצומצם. נסדקה לאורכה. הגרגרת. למטה מן החזה. קנה היורד למטה מן החזה ניקב במשהו טריפה.
פיסקא. תתאה. אותו קרום שמונח בו המוח. תיקא. בשק שמונח בו המוח, ולא קרום העליון, שדבוק בגולגולת. בביצים. ניכר שני קרומים. כל מה שבקדרה. בגולגולת. התחיל לימשך לצאת מן הגולגולת, ויורד למטה מן השדרה. על פי הקדירה. הגולגולת. מקום חיבור שבין הצואר והגולגולת. פולין. בשר או עצם עשוי כפולין.
<h2>דף מה:</h2>
פיסקא. חלב היורד מן הדפנות. שומן בלישנא דרבנן חלב. קנה שומן היורד בין שתי ערוגות הריאה ודבוק בשדרה ומחובר ללב. תלתא קני הוו. אחר שהקנה נכנס לחזה מתפצל לשלשה. חד פריש לריאה. דריאה כריאה. במשהו ניקב טריפה. ככבדא. עד שניטל כולה ככבדא, דאמרינן ניטל הכבד ולא נשתייר הימנה כלום. פיסקא. רוב עורו של חוט קיים. מוח זה לא מעלה ולא מוריד. אע"פ שנפרד. נתמסמס פסול. כך גירסת רש"י, ואחוט השדרה קאי. נתמזמז. נתנדנד, שאינו נימוח כל כך אלא נתרוקן ומתנדנד. עד היכן חוט השדרה. שאם נפסק רובו טריפה ומשם ואילך אפילו נפסק רובו כשרה. בין הפרשות. כנגד הירכים מתפצל שלשה פיצולים, אחד לירך זו ואחד לירך זו ואחד לזנב. ולמטה מאותם פיצולים חוזר ומתפצל שלשה פיצולים. עד פרשה שניה. טריפה בהפסקת רוב. אבל שלישית כשרה. בעופא עד כמה. יורד כח החוט, שאם נפסק רובו טריפה. עד בין האגפים.
<h2>דף מו.</h2>
פיסקא. והריאה שניקבה. שני קרומים יש לה לריאה. תתאה מגין על הריאה שלא תינקב. האי ריאה דאיגליד. ונשאר בקרום התחתון כאהינא סומקא. כתמרה שנקלפת בקרום שלה ונשארה אדומה.
<h2>דף מו:</h2>
דאוושא. כשנופחין אותה משמעת קול כאילו רוח יוצא ממנה. או מבצבצא. ההוא רוקא מחמת הנפיחה. או מתנענע הגילא. קש או רוקא, ודאי ניקבה, והרוח יוצא ממנה. דאכווצי לה. ואם היה [שם] נקב נסתם. דמטרשי לה. מקשין אותה. ואם [אין] נקב בקרום העליון ויש נקב בקרום התחתון הקרום מתפרק ומתקרע מחמת שהוא דק. מבצבצי מיא. שמתנענעים מחמת הנקב ויוצא הרוח מן הריאה ונכנס במים. שהאדימה מקצתה כשרה. דהדרא בריא. ושאר שקצים ורמשים. אינו חייב בשבת אם חבל מהם. עד שיצא מהם דם לפי שאין להם עור וכל זמן שלא יצא מהם דם הדרא בריא. נצרר הדם. חבל בשמונה שרצים נקרש הדם בעור אע"פ שלא יצא חייב, לפי שעור שמונה שרצים חשוב עור. אלא לא שנא. וכשרה. ולי נראה דלא דמי אדומה דרבי נתן שלא בא על ידי לקות כמו האדימה שבא על ידי לקות דלא הדרא בריא אבל אדומה בלא לקות תולדתה בכך ומתלבנת בנפיחה והדרא בריא. וכן פירש רבינו תם אלא לא שנא וטריפה. יבשה מקצתה טריפה. דהויא כאילו ניקבה. גילדי.
אין מקיפין בבועי. הואיל ואין לתלות בידא דטבחא. תוספת. אע"ג דאילו אינקיבא ריאה מקיפין, כדאמרינן לקמן [נ' ע"א], הני מילי שלא במקום בועות, אבל כיון שנעשית בועא אין מראהו ניכר, שעשוי להשתנות, ושמא מראה אחר היה לה ונשתנה. ולשון מקיפין כמו מקריבין, כמו אין מקיפין שתי חביות דמסכת ביצה [ל"ב ע"ב] עד כאן תוספת. תרי אוני. הן אונות קטנות. לית להו בדיקותא. לאכשורי. והני מילי שלא כסדרן. ראשונה עם השלישית. מתוך שהם הולכת לכאן ולכאן הקרום מתפרק ונסתר. אבל אם הם כסדרן, מתוך ששוכבות זו על זו אינן מתפרקות והקרום הולך וחזק. ויש פירושים אחרים. ואונא באומא מחלוקת הגאונים. יש מי שאוסרים כיון שהאומא ברוחב החזה אע"פ שהאונא סמוכה לה מתפרקת. ויש מתירין מפני שהיא (סכנה לה) [סמוכה לה] ושוכבת עליה.
<h2>דף מז.</h2>
לית להו בדיקותא לאכשורי, שהסירכא הזו מחמת נקב היא באה, מתוך שהריאה שואפת כל מיני משקה, והמשקה נעשה עב בתוכה, ויוצאים מעט מעט דרך הנקב. ויצאת אחרת בצדה, עלה קרום ביניהם. ואע"פ שאינו מוציא רוח, הא אמרינן [מ"ג ע"א] קרום שעלה מחמת מכה בריאה אינו קרום. אי שפכי להדדי חדא היא. מעיקרא. ואי לא תרתי אינון. ואינקוב ואחר כך עלה קרום ביניהם והקרום נסתר וטריפה. תלתא מימינא. דבהמה, והיא לימין הטבח כשהיא תלויה ברגליה. והני מילי מקמה. במקום עינוניתא דוורדא. אבל מגבה. מאחריה, אפילו קטנה כטרפא דאסא, והוא שעשויה כעין אונא. ואם נחסרה אחת מן האונות של ימין, בתשובות הגאונים חשבי לה לעינוניתא ממנין ומכשירים אותה. אבל רש"י לא חשיב לה, לפי שאינה עומדת בדרא דאונא ותרי עינוניתא בחדא דוכתא [אינה טריפה] מטעם כל יתר כנטול דמי. א"נ מדקאמר כל הני עזי ברייתא הכי אית להו, בב' עינוניתא קאמר. דאי בחדא פשיטא, דרובייהו הכי הוו. ואי משכח שתי עינוניות, חדא מימינא וחדא משמאלא, נראה לי דהואיל ואמר סתם כשרה מקמה, לא פסיקא ליה בין מימינא לשמאלא.
<h2>דף מז:</h2>
לאופתא. בקעת. דנפיחא כאופתא. שאינה (מהוממות) [מתנפחת]. פירוש אחר דנפיחא, שנעשית לבנה כבקעת. דפחיזא כאופתא. קלה כעץ. פירוש אחר דפחיזא, קשה כבקעת. והיינו נמי כגישתא קשה ממשה. דשיעא. חלקה כולה שוה ולית לה חיתוכא דאוני, אם יש סדק, שכל הריאה יש לה קרום ונראה כסדק. ככוחלא. ככחול כמראה לזו"ר בלעז, לא ירוק ולא שחור. כדיותא. כדיו שחור, ועל יד לקות הוא כדא"ר חנינא לענין דמי האשה, דחשיב שמונה דמים טמאים באשה. ופריך דמיה דמיה הרי כאן ארבעה. ומתרץ שחור אדום הוא אלא שלקה והושחר. ונ"ל דאפילו במשהו הוא באלו מראות של טריפות טריפה דהויא כאילו ניקבה ונחסרה, אדומה וירוקה אפילו כולה הויא הכי כשרה, (דמהלכות דנפיחתה). כבשרא. דומה לבשר. כמוריקא. ככרכום. ביעתא. כחלמון שבפנים. ככרתי. עלי כרישין. תוספת הכי קים להו דבהכי הויא לקותא ובבציר לא הויא לקותא. עד כאן תוספת. אוטם בריאה. שאינה מתנפחת באו... קצת. מחמת מוגלא, דאפילו חסרה היא, חסרון מבפנים לאו שמיה חסרון. אי מבצבצא כשרה. דאיגלאי מילתא דבריותא (הזה בה), כיון דנפקא זיקא מן הקריעה. אינו קרום. שעומר ליסתר. שנשפכה כקתון של מים. והוא דקיימי סימפונהא. מתוך שהסימפונות קיימים הדרא בריא. צעא דקוניא. קערה שמצופה בעופרת. שוריקי חיוורי. הם הסמפונות שנימוחו, וטריפה. שנימוקה. נחסרה בשר הריאה מבפנים ואין שם כלום, וקרומי ריאה קיימין ואין בה מים. אפילו מחזקת רביעית, לוג, אותו מקום שנימוק, כשירה, דחסרון מבפנים לא שמיה חסרון.
<h2>דף מח.</h2>
שלחופית. היא האם. ג' רגלים. לפי שמתקבצים התלמידים. ריאה הסמוכה לדופן אין חוששין לה. להטריף, הואיל ולא חזינן ריעותא בריאה. אלא תלינן ריעותא בדופן ואמרינן דופן זה מכה היתה שם וכשירה. העלתה צמחים. אבעבועות במקום הסתימה. חוששין לה שמא מכה היתה בריאה ומחמת המוגלא שיצתה ממנה נסרכה בדופן וניקבה הריאה. בין כך ובין כך. אע"ג דלא חזינן דהעלתה צמחים. היכי עבדינן. לידע אם מחמת הריאה היא וטריפה אם מחמת הדופן וכשירה. דחליש פומה. חודו של סכין דק. ודופן סותמתה כשרה. ואינה צריכה בדיקה. במקום רבועתא. באונות. מקום הרביצה של ריאה, ומקום צר הוא, כשרה. ואפילו מחמת מכת הריאה נסרכה שם כשרה, דלא חיישינן לאינתוקי. תוספת. פירוש אחר, מקום רבותא, שהריאה והדופן גדילין שם כאחת וסמוכים תמיד. דלא מיפרקא ההיא סירכא, הילכך כשרה. עד כאן תוספת. ופירש רש"י דצריכה בדיקה בפשורי, שמא לא נסרכה יפה ואתיא לאינתוקי ואין סירכא בלא נקב. ואינו נראה לי דאפילו כשעולה בנפיחה לא הועיל, דקרום הוא שעלה בו ועתיד ליסתר. ולישנא דשמעתא לא אזלא הא דרב נחמיה בדיק לה בפשורי. אלא על הריאה הסמוכה לדופן שעומדת ברוחב החזה. הא דאמרינן באונות אם דופן סותמתה כשרה, שנסרך בבשר. ומפרש רש"י אבל בצלעות טריפה. [ואם] נסרך בבשר עם הצלעות, שמתוך שהבשר נאחז בה עם הצלעות אינה מתנתקת. ויש גאונים שהתירו אפילו בצלע לבד. ואינו נראה בעיני טעמן על כן לא כתבתים. אבל אי לא סביך בבשרא טריפה, דנקובה היא. משמע שהצלע אינו סותם כלל. ואפילו נסבך בבשר ובצלעות. וקשה למה שפירשתי שאם נאחז בשניהם כשרה. ויש ספרים שאין כתוב בהם "דהא נקובה היא". ולפי אותם הספרים הפירוש שפירשתי אפשר להיות.
<h2>דף מח:</h2>
דגלדאי. מעבדי עורות לגלדים של מנעלים. כנדי. גדולים כנודות. טינרי. קשים כסלעים. סימפונא נקט ואתאי. דרך הקנה נכנס המחט בסימפוני הריאה. הואיל ונפחינן לה ולא מבצבצא, אע"ג דכל אוכל דרך הוושט נכנס ויש לחוש שמא ניקב הוושט ונכנס בריאה, אפילו הכי לא חיישינן דילמא נקובי ניקב הוושט ויצא ונכנס בריאה. הדורא דכנתא. מעים דקים שהם בעוגל. דאינקיב לחבריה כשרה. שמעי התחתון מגין עליו. זו דומה לזו. כשם שאבר זה אם ניקב טריפה אף באבר זה. שהרי חותכה. באבר אחד. וחיתה ובאבר אחר מתה. אי קופיה לבד. החור שמשים בו החוט. נקובי נקב. הוושט וירד לכבד ונכנס בו. בקלישתא. מחטין דקין.
<h2>דף מט.</h2>
ממחט שנמצאת בעובי בית הכוסות. מצד אחד כשרה. ואין אנו מחלקין אם קופה לגיו או קופה לבר. תוספת שנמצאת קופה שלה תחובה בדופן ופיה וכולה בתוך הכרס, ודאי מבחוץ נכנס, שניקבה את הוושט או הדקין ובאת לחלל הגוף. ומשם חזרה ונכנסה לעובי בית הכוסות, ועברה כבר כל הדופן החיצון, ולא הספיק קופה שלה לעבור דופן הפנימי. עד כאן תוספת. כיון דאיכא אוכלין ומשקין. בכרס אימור נכנס עם האוכלים, ולא יצא מן הוושט ונכנס בכרס. ומתוך הדוחק נכנסה קופא בבשר הכרס. הילכך אע"ג דקופא לבר כשרה. בסימפונא רבא דכבדא. כשרה אימור דרך הקנה נכנס וירד שם. קשייתא. גרעינה של תמרה. סימפונא נקט ואתאי. דרך הקנה נכנס שם. מירבל הוא דרבילא ביה. מתוך שמתנענעת נכנסה הגרעינה מעט מעט. דזיתא. חד הרבה. ומיבזע בזע. הוושט, וירד שם. תלינן. ביד טבח שהוא עשאו. דהא תלינן בזאב, דאמר מר [ט' ע"א] בא זאב ונטל את בני מעים והחזירן כשהן נקובין אימור זאב נקביה וכשרה. מורנא. תולעת שנמצאת למעלה בריאה. קודם שחיטה פירש. ונקובי נקב ואתאי טריפה. תוספת, מורנא פירש רש"י תולעת היוצאה מן הריאה וניקבה. קודם שחיטה פירש. מן הריאה וניקבה וטריפה. [עכ"ת].
<h2>דף מט:</h2>
פיסקא. חלב שעל הקיבה. זהו חלב דאקשתא. הקיבה עשויה כקשת. שלאחורי הקיבה נקראת קשת ושלפניה נקראת יתר. תוספת. והני מילי דאייתרא אבל דאקשתא אסיר. כתב רש"י ולדידן תרוייהו אסירי, דלגבי בני בבל גררינן הא, דאנן נמי בני גולה אנן, ובבבל נהגו איסור בתרוייהו. וכן כתבו גם הרב רבינו ישעיה והלכות גדולות. עכ"ת. חלב טהור סותם. נקבו הדקין והחלב סותמו, והוא שומן שעל הדקין, כשרה שנסתם יפה. חלב טמא אינו סותם. כגון חלב הכרס, אם ניקב הכרס אינו סותם, שאינו מהודק. וחלב חיה דכנגדו בבהמה אסור. כגון שניקב הכרס והחלב סותמו. חלב העשוי ככובע דכרכשתא. חלב חלחולית שקורין טבחיא, עשויה ככובע, כעין קרטין עגולים. ואם ניקבה ואותו חלב סותמה לא מהני וטריפה. אותם קרטין עגולים הם כעין כובע. טרפשא דליבא. שהוא חלב העשוי ככובע והלב נחבא שם, אינו סותם שומן הלב ושומן הגרגרת, אם הריאה נסרכת שם, אע"ג דרביתא היא טריפה. שאינו סותם, לפי שהוא עשוי ככובע. אבל נסרכה הריאה בחזה, אע"ג דשומן שאינו ככובע הוא, טריפה. דלאו מקום רבותא. בני מיעים שניקבו וליחה סותמתן טריפה, דלא מהדק שפיר.
<h2>דף נ.</h2>
פיסקא. וכבד סותמתה כשרה. שאינו נפרד הכבד משם. מקיפין. מקרבין. מערוגה לערוגה. מצד שמאל לצד ימין. מדקה לדקה מגסה לגסה. גסה אומא, דקא אונא. יש מפרשים דקה בהמה דקה גסה בהמה גסה, אם ניקבה ולא ידעינן אי לאחר שחיטה אינקיב אי קודם שחיטה, נקבינן ניקבא אחרינא מאומא לאומא ומאונא לאונא, אי דמו נקבי להדדי לאחר שחיטה הויא וכשרה. מקיפין בקנה. נפסק ברוב, ולא ידעינן אי קודם שחיטה נפסק אי לא. חוליא. היא היא הטבעת. בר חוליא. רצועת בשר שבין חוליא לחוליא. ורש"י פירש חוליא שלש טבעות, ולענין קדירה (בחוסר) כאיסר נקט חוליא שלש טבעות, דטבעת אחת אין עוגל קדירה אוסר. חלחולת. כרשכשתא. הואיל ויריכים מעמידים אותה. ואין הרעי נכנס בתוך [חלל הגוף].
<h2>דף נ:</h2>
פיסקא. מפרעתא. כרס הרואה את הקרקע כשפותחין הבהמה להוציא המעים, והיינו היכא דפרעי טבחי. כל הכרס קרוי פנימית. ואם ניקב במשהו טריפה. בשר החופה את רוב הכרס. אחר שהופשטה הבהמה. תוספת. זהו קרום עב העובר על כל החלל שקורין טינפש. וישנו מן החזה עד היריכים, והכרס מיעוטו נחבא בצלעות החזקה, ורובו תחת אותו קרום עב. ורוב חיצונה דקאמרינן מתניתין רואים כמה יש מאותו הקרום כנגד אותו רוב הכרס, ואם נקרע שם רוב מה שיש מן הקרום כנגד הכרס טריפה. ואם ממקום שהכרס כלה ולמטה נקרע אותו קרום כשרה. כתב רש"י דלא איפסיקא הילכתא ולחומרא עבדינן בכל הכרס בנקב משהו כבני מערבא. וכל הנך טריפות לא מחייבינן למיבדק בתרייהו כל כמה דלא משתכחי, דאזלינן בתר רובא, דמפקינן לה מהאליה תמימה ומקראי טובא. ובסירכי דריאה משום דשכיחן בדקינן בתרייהו. עכ"ל רש"י. לא גדולה גדולה ממש. כגון שור ומריא. כל שנקרע. אלא כל היכא דמישתכחא רובא או טפח. כסלע. מטבע. שאם תמתח. והיא מושכו לכאן ולכאן הוי טפח. תלת קשייתא. גרעיני תמרה. בציפה. עם האוכל.
<h2>דף נא.</h2>
פיסקא. מצד אחד כשרה. שלא נתפלש הנקב. משני צדדין. דהוי מפולש. קורט דם. טיפת דם נמצא בצד האחר. בידוע שקודם שחיטה. היה ומצד אחד כשרה משני צדדין טריפה. לא נמצא קורט. לצד אחר, אע"פ שהנקב מפולש, לאחר שחיטה אירע כן, וכשרה. שמא אחר שחיטה דחקה ונקבה וכשר. הגליד פי המכה. דקים לן ודאי קודם שחיטה ניקבה ונטרפה. ואם מכרה לו אחר כך מקח טעות הוי. לא הוגלד פי המכה. איני יודע אם ברשות מוכר נטרפה אם ברשות לוקח. המוציא מחבירו עליו הראיה. וסתמא דמילתא על הטבח להביא ראיה, דכל כמה דלא יהיב זוזי לא יהבו ליה חיותא. אע"ג דליכא דם טריף מר. ולא אמרינן אחר שחיטה הוה כדאמרינן. הכא מיסרך הוה סריך. דם על המחט.
פיסקא. הניח בהמה למעלה ומצאה למטה אין חוששין משום ריסוק איברים. אלא ודאי אמדה אנפשה. והפילה עצמה מדעת. ואע"פ שאינה עומדת (ובכשו) [ושחטו] כשרה. חולשא. שעורים קלופות היו למטה כנגד הארובה. דאית לה מידי למיסרך. דרך כותל, ויורדת משם. אמידת נפשה, לקפוץ. אפילו אין כותל סמוך קופצת. [תוספת] הוה משדרא כרעיא בתרייתא. והיתה נגררת. שיגרונא נקטיה. חולי, וכשרה. ודילמא איפסיק חוט השדרה. לפיכך אין לה כח ללכת אלא גוררת כרעיה. זכרים. אילים. המנגחים. אע"פ שמכין זה את זה בכח. ואי נפול לארעא. ואינם יכולים לעמוד. הני דכרי דפתקי גנבי. חובטים אותן ומשליכין אותן למעלה מכותל החצר ונופלים לארץ. אמותנייהו שדיין להו. מתניהם למעלה, שאם היו מתניהם למטה לא היו יכולים לרוץ לפניהם. ודאי חיישינן. שמפילים מחמת יראה, ומתניהם למטה. תשובה מעלייתא. ומפילן על רגליהם שלא ימותו. בית הרחם. וולד היוצא משם אע"פ שיצא בדוחק. בית המטבחים. כשמפילו הטבח לשוחטו, מפני שנועץ ציפורניו עד שמגיע לארץ. אין חוששין. לפי שהמקל ארוך מראשו עד זנבו אינו מכה בכח. אי מחייה אפסקיא. ברוחב הבהמה. ואי אית בה קישרי. על המקל, הקשרים מרסקין איבריה.
<h2>דף נב.</h2>
פיסקא. והוא שנשתברו מחציין כלפי שדרה. ולא כלפי החזה. שאם נשברו שם כשרה. שיש בהם מוח. כחוט השדרה שהולך בתוך הצלעות. ושתי צלעות קטנות הסמוכין לאליה לא קא חשיב. נעקרו. בלא חוליא כלל. ברוב מצד אחד. שהן ו' צלעות. ואם נעקרה אפילו צלע א' וחצי חוליא עמה. טריפה. שנחבסה. נתרסקה, נשברה עד פנים כנגד המוח ולא נפחתה, אע"פ שהמוח והקרום קיים טריפה. רוב גובהה. של גולגולת מן העינים ולמעלה. רוב היקיפה.
<h2>דף נב:</h2>
פיסקא. מן הזאב ולמעלה וזאב בכלל. אבל מן הזאב ולמטה אין ארס חזק להמית בהמה אלא עופות. מן הנץ. וכ"ש גדול ממנו. למעוטי חתול דאין לו דריסה. ובבהמה גסה קיימא לן כרבי יהודה דמפרש דברי חכמים ואינו חולק. קשה בעיני מה שכתב הגאון הפוסק שלא חולק רבי יהודה על החכמים. שלא מצינו שרבי יהודה יבוא לפרש דברי חכמים אלא באימתי ובמה דברים אמורים, כדאמרי רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי בסנהדרין בפרק זה בורר [כ"ד ע"ב]. ורב נמי לא אמר הכא דפליג. ולא מצינו דאמר דלא פליג אלא רבי אלעזר. והוי רבי אלעזר יחיד במקום רבים. ועוד סוגיא דשמעתא דרב לא קאי אלא למעוטי חתול, ולא ללמדנו שהזאב לא דריס בבהמה גסה. ונץ יש לו דריסה בעופות אפי' בדרב מיניה, ואפילו (הכי ואפילו) בעוף הדק, ... כן פירש רש"י. תוספת. ולי נראה, דתנא נץ, והוא הדין גם בעוף הגס, שיש לו דריסה בדרב מיניה. מ'ב'ב' י'ה'ע'ל'.
<h2>דף נג.</h2>
לאפוקי שן דלא עד דאינקב לחלל, מידי דהוה אקוץ דעלמא, ושמא ניקבו המיעים. אלא מדעת. לאפוקי אם נפל דורס על הבהמה. ומיקמי דלישקליה לסיחופיה מעל הבהמה הקטנה. ספק כלבא דרס בה. שהוא כלב הים, והוי ספק ספיקא אימור ספק לא על ואפילו על שמא כלבא הוה. תוספת. י"ל דתרוייהו אית להו דרב הונא דאמר נשחטה בחזקת היתר עומדת, ומשום הכי תלינן בכלב ובאימור לא על כי היכי דתלינן בזאב, ולא פליגי אלא היכא דמוכחא מילתא, כגון איהו שתיק ואינון מקרקרן מעשה עביד. ומר סבר בהא נמי איכא למיתלי דמחמת ביעותיה קא מקרקרן. עד כאן תוספת.
<h2>דף נג:</h2>
דרוסה שאמרו כגון דרוסת ארי או שראוה שדרסה ואין מקום הדריסה ניכר מבחוץ. צריכה לבדוק כריסה וגבה וצידה וכל כנגד בני מעים, ואם האדים הבשר, הארס מאדימו וטריפה, שסופו לשרוף עד שינקב את בני מעיו. ואם לא האדים הבשר שם א"צ לבדוק במקום אחר, שאין דריסה אלא כנגד בני מיעים, דלא מיטרפא במקום אחר. נתמסמס הבשר. כגון דרוסה בירך שלא כנגד החלל וראינו שנרקב. רואין אותו כאילו אינו. ואם יש שם טריפות, כגון שנרקב צומת הגידין, טריפה. והאי נמי כנטול דמי. שהרופא גוררו. לפי שנרקב עד שיוצא בשר חי. מיתלחא ונפלה תילחי תילחי. כשמגביהה נופלות חתיכות חתיכות רקובות. בקוץ. ננעץ בה הקוץ אינה טריפה עד שיכנס לחלל. ואם ניקבה לחלל יש לחוש שמא ניקבו הדקין. ובבדיקה אי אפשר, מפני שאין נקב דק ניכר בהן. ובסימנים. אפילו האדים הבשר אינה טריפה. עד שיאדימו הסימנים מבחוץ, מפני שהסימנים אינם מדובקים בבשר יפה. מכפא דמוחא מכף הגולגולת, צריכה בדיקה אפילו כנגד הסימנים וכל החלל. מכפא דמוחא. אפילו מן המוח יש לחוש וצריך לבדוק. משמע שאם האדים בשר שעל הגולגולת טריפה, מפני שמתרחב ושורף סביב עד שנפחת רוב הגולגולת או עד ששורף המוח.
<h2>דף נד.</h2>
פיסקא. ניקבה הגרגרת. ולא נפסקה הרוב. או שנסדקה. ונשאר משהו למעלה ומשהו למטה. נפחתה הגולגולת. ולא ברובה. שניקבו זה לתוך זה. ולא כנגד כל הגוף. וכל הני למה לי למיתני הא תנינא נפסקה הגרגרת טריפה פשיטא שאם לא נפסק רוב כשרה. אלא אתא לאשמועינן דלא גזרינן היכא דלא נפסק רובא אטו היכא דנפסק, ולא גזרינן בנפחתה הגולגולת בפחות מרובה שמא יכשיר גם בניקב קרום של מוח, ולא גזרינן שמא יכשיר אם ניקב הלב שלא לבית חללו, שלא יבין כל אדם טעם ההכשר ואתי להתיר גם בדבר שהיא טריפה. ניטל הטחול והכליות. תולדתם היתה כך. חרותה. צמקה ריאה שלה. הגלודה. ניטל עורה שלה.
<h2>דף נד:</h2>
בוקא דאטמא. ראש הקולית שתחוב בחור האליה, שקורין אנק"א בלעז. דשף מדוכתיה. שנעקר ממקומו. ניביה. גיד שבראשו שמחובר בו בחור, והוא קטן מאד ועב. נקרב ונשחת. אבל לא איתכיל אפילו נפסק הגיד כשרה. פפונאי. שולחני. אין בעלי אומניות רשאין לעמוד. כשעוסקים במלאכת אחרים, ויתבטל בעומדו מפניו. פירוש אחר, אין בעלי אומניות רשאים חייבים. ובעוסק במלאכתו [עסקינן]. ובלשון הזה בערכין [כ"ח ע"א], להקריב עולה, שאינו רשאי, שהוא לשון חיוב. כי תשה [דברים כ"ד] תרגומו ארי תרשי. כסלע. דאמרינן לענין אהלות ובגולגולת עד כמה חסר ואינו מיטמא באהל, בש"א כמלא מקדח ובה"א כדי שינטל מן החי וימות. ואמרינן בבכורות כמה ינטל מן החי וימות כסלע. ואמר רב יהודה וכן לענין טריפה. כאיסר. דאמרינן הכא עד כאיסר האיטלקי. אם נחסר הגולגולת כסלע הוי כיותר מסלע וטריפה. וכן אם נחסר כאיסר מן הגרגרת הויא טריפה כאילו נחסר יותר מכאיסר. תוספת. אלמא קסבר עד ולא עד בכלל. והכי קאמר עד כאיסר כשרה, דהא גבי אלו כשרות קיימא וקתני עד כמה כשרה בחסרון עד כאיסר כשרה, ולא עד בכלל קאמר, אלא כאיסר עצמה טריפה. עד כאן תוספת. בסומכיה. ניקב בעוביו טריפה. בקולשיה. דק של טחול. דלא אשתייר. שלא נתפלש כעובי דינר. והאי מילתא צריכא פירושא עד כמה נקרא סומכיה. לקתה בכוליא אחת. שנמצא מוגלא במקום חריץ הכוליא. מקום שחוטים יוצאים משם, ותלויה בהן בשדרה. כשר בריאה מוגלא. שלא אסרנו אלא בתרי בועי דסמיכי להדדי. פסול בזה ובזה לקותא. לפי דברי הגאון הפוסק לקתה אינו מוגלא אלא שלקתה בברזל או בעץ ונשתנית מראיתה. אבל יש גאונים דלא גרסי כל האי לישנא דאמרינן לעיל בהאי פירקא אמר רב מתנה העלתה צמחים אי מליא מוגלא טריפה מים זכים כשרה וא"ל ההוא בכוליא איתמר. אלמא בריאה כשרה. צמקה ריאה בידי שמים כשרה. דהדרא ברייא, אבל בידי אדם לא הדרא ברייא. שתחזור לקדמותה. שיחמא. י"מ כלי נחושת. פ"א כלי חרס. פיסקא. אם נשתייר בה. מן העור. כרוחב סלע על פני כל השדרה. על מקום טיבורו. כרוחב סלע, ועל ידי שישתייר העור בשדרה או בטיבור חוזר כל העור לקדמותו. ראשי פרקים. פירקי חוליותיה. עצמות השוק והירך. כל העור כולו מציל בגלודה. היכא דנשתייר בו כרוחב סלע מעלה ארוכה וחוזר לקדמותו. חוץ מעור בית הפרסות. מן הארכובה ולמטה, דלא הוי עור מפני שהוא רך.
<h2>דף נו.</h2>
פיסקא. אלו טריפות בעוף. אע"ג דכל טריפות שמנו חכמים בבהמה כנגדן בעוף, הני איצטריכו למיתני, נקיבת הוושט משום פסוקת הגרגרת, דלא תימא הואיל וחיותו של עוף לא נפיש, דהא כשר בסימן אחד, גרגרת נמי תיטרף במשהו קמ"ל דלא. הכתה חולדה במקום שאינו עושה אותה טריפה. שלא ניקב קרום של מוח. נשכתה. בשיניה, דאילו ביד אמרינן [נ"ג ע"א] יש דריסה לחולדה בעופות. וכגון שנשכה במקום המוח וניקב. ולא תימא כשנשבר העצם בלא נקיבת קרום תיהוי טריפה. ניקבו הדקין, משום דבעי למיתני סיפא גבי אלו כשרות יצאו בני מיעיה ולא ניקבו לא תימא עוף שחיותו מועטת יטרף ביציאת מיעיה לבד. נחמרו. כווצו מחמת האור ונהפכה מראיתן. ירוקין. מפרש לקמן. דרסה. דרס עליה אדם ברגליו. וטרפה. לכותל. או שרצתה. לשון [ישעי' מ"ב] קנה רצוץ, ויש לחוש להני תלת לריסוק איברים. אם שהתה מעת לעת ושחטה כשרה. אם לא הלכה צריכה בדיקה שמא נשתברו הצלעות וכנגד כל החלל. מכניס ידו לתוך פיו ובודק ודוחק אצבעו כלפי חיך העוף, והעוף נדחק למעלה. אי מבצבץ ועולה טריפה. בדיק בשימשא. נגד השמש, אם יראה נקב, שהשמש יפה לבדיקה. במיא. מוציא כל המוח מן הקרום דרך פיה, וממלא את הקרום מים, ואם יוצא דרך המכה בידוע שניקב הקרום. בגילתא דחיטי. מוליך הקש בנחת על הקרום, אם יתעכב שם בידוע שניקב הקרום. בעוף של מים. כגון אווזים וכיוצא בהם שעומדים תמיד במים, מיד שנשבר העצם הקרום נפחת. וכיסו קיים. מקום שהאוכל מתקבץ שם. ולא רווח ולא גמר. אינו מתרווח ואינו נכווץ, ולא מתרמו נקבים להדדי.
<h2>דף נו:</h2>
פיסקא. ירוקים פסולים. אם אותם שהם אדומים כגון הלב וקורקבן וכבד שהוריקו פסולין, דמחמת האור שנכנס בו הוריקו. ואם אדומים. כמו שהיו לא שלטה בהם האור. הוריקה כבד כנגד בני מיעים טריפה. ואמאי לא יהא אלא ניטלה כל הכבד שהוריקה, הואיל ונשתייר כזית במקום אחד. ירוקין. הדקין שהן ירוקים כך תולדתם. באלו בני מעים אמרו. אם הם ירוקים פסולים. בלב וקרקבן וכבד שהם אדומים. אדומים. לב וקרקבן וכבד שהוריקו וירוקים הדקין שהאדימו האש שלטה בהם וטריפה. קוטרא בעלמא עייל בהו. שלא שלטה בהם האור ועשן נכנס בהם ומחמת החמין הלך מהן. דגלי בהתתייהו. נתגלתה חרפתן, ששלטה בהן האור וטריפה. אלא בשלקא. ועוף שנפל לאור לא יאכלנו אלא שלוק. אחזוקי איסורא לא מחזקינן. היכא דלא מינכרא ריעותא בהדיא לא בדקינן לה אא"כ נראית ריעותא מאיליו ששלקן. וצריכה בדיקה. כנגד כל החלל, שמא נפסק חוט השדרה או נשתברו רוב צלעותיה.
פיסקא. או שנסדקה ונשתייר משהו למעלה ומשהו למטה שלא נסדקה. מקום שאינו עושה אותה טריפה. שהקרום קיים. הזפק. שהאוכל נקבץ שם. אפילו ניטל לגמרי. גפיה. עצמות כנפים. נמרטו כנפיה. היינו נוצה גדולה שעל פני כולה. הנוצה. היא הדקה הסמוכה לבשר. כל שנמתח עמו. ממקום שמתחיל להמשך לצד הוושט להיות מיצר והולך. עמו. עם הוושט. מן המצר ולמעלה. שלא היפך בהן. כשהכניס המיעים בפנים לא היפך עליונים לתחתונים. כנניות. לשון [שמות ל"ח] את הכיור ואת כנו. לשון בסיס מיושב זה על גבי זה. באחיזת העינים. כמו שעושים השחקנים שמראים לאדם דבר שאינו. פירוש אחר, לקח מעי בהמה ומילאהו דבר, ושם אותו בגרונו, ותוחבו שם, והדם של מעי יוצא ונראה שחוט.
<h2>דף נז.</h2>
בדק בצומת הגידין. ומצאן שלימים והכשיר. שמוטת ירך. בוקא דאטמא דשף מדוכתיה ואיתאכיל ניביה. שמוטת יד בבהמה. אפילו איתאכיל ניביה. כשרה. שאין חיות ביד כברגל. שמוטת גף בעוף. שמא ניקבה הריאה, שהריאה נחבאת בין הצלעות, וקרום הבשר דק בין הצלעות, וכשנשמט הגף מתנתקת הריאה עם הגף. תיבדק. מכניס קנה דק בגרגרת ונופחין בריאה, אם הרוח יוצא טריפה, ואם לאו כשרה.
<h2>דף נז:</h2>
סימן לטריפה. נולד בה ספק טריפות, אם חיה שנים עשר חדש אינה טריפה, שאם היתה טריפה לא חיה שנים עשר חדש.
<h2>דף נח.</h2>
דשיתלא קמא. מקום קיבוץ ביצים הקטנים נקרא שיתלא. אותן שהן במיעיה בשעה שנטרפה כולן אסורות. (העובר) [דעובר] ירך אמו הוא. אי הדרא טענה כשרה. דאי היתה טריפה לא הות טענה. כל שאין בו עצם. כגון תולעת. ונפקא מינה כדמפרש רב פפא. שהתליעה באיביה. בעודה מחוברת. כיון דמהלכת בתוך הקישות, והקישות מחוברת בקרקע, שורץ על הארץ קרינן ביה. אבל התליעה בתלוש, לאו שורץ הוא עד שיהלך על גבי קרקע, כדמפרש בסמוך.
<h2>דף נח:</h2>
הני תמרי דכדא שהתליעו, ואינו ידוע אם במחובר אם בתלוש. לבתר י"ב חדש שריין. שריין אי משתכחי חיים. דאי התליעו באיביה היו מתים. הרי זה בעל מום. ואסור לגבוה, אבל להדיוט שרי. סניין דיבי אותו מעי שאפילו הזאבים אינם אוכלים אותו. אי שפכי אהדדי כשרה, דחדא היא. גובתא. כעין קנה בשר. להובלילא. המסס. סבר למיטרפה. שהיה סבור דיתר הוא. כסי. בית הכוסות. בחדא מחתא. באריגה אחת אריגתן. מעשה אורג תרגומו עובד מחי. הכי אמר אמימר הני עיזי ברייתא הכי אית להו. וכשרה אבל מכסי לכריסא לית להו. בעוף כשרה, דמן הזפק עד הקרקבן יוצא מעי אחד ובראש הקרקבן יוצאים בני מעים אחרים. פירוש אחר, כנגדן בעוף כשרה, העוף זמנין דהוי הכי, ואע"ג דלא מישתכח לן הכי קים להו. וכלין עד כאצבע. לכשיגיעו באורך כשיעור רוחב אצבע נעשים אחד.
פיסקא. אחוזת דם. שאחזה דם וחלתה. והמעושנת. נכנס עשן בגופה. הרדופני. סם המות דבהמה. צואת התרנגולים. מזיק נמי לבהמה. מים הרעים. מגולים. כיון ששתתה אותן הבהמה תחילה אינם מזיקים לאדם. אכלה סם המות, דאדם. חלתית חזרא, פוטדא בלעז. תייקא. עשב מר, ורע לבהמה. קרטין. גרגרי חלתית. כלב שוטה. אמרינן בסדר יומא [פ"ג ע"ב] רוח רעה שורה עליו וכשנושך לאדם הורגתו.
<h2>דף נט.</h2>
בדקן רב. בצומת הגידים ומצאם שלימים. לניקורי. שמא נשכו נחש. תילחי תילחי. חתיכות חתיכות רטובות. לא יאונה לצדיק כל און. לאכול דבר שהיה מסתכן. וכל רז לא אנס לך. שידעת דבר זה.
פיסקא. סימני בהמה וחיה נאמרו מן התורה. שנאמר כל בהמה מפרסת פרסה ושוסעת פרסות מעלת גרה בבהמה אותה תאכלו. סימני עוף לא נאמרו. פירושן מן התורה, אלא סופרים פירשום מה נשר שאין לו סימן טהרה טמא אף כל שאין לו סימן טהרה טמא. כל עוף הדורס. שאוחז האוכל בציפורניו בקרקע שלא ינוד האוכל ולא ינטל כולו בפעם אחת. וכן דרך העורבים הגדלים בבתים. ורבינו תם מפרש שדורס בעוף, ואוכלו כשהוא חי ואינו הורגו תחילה. אצבע יתירא. זו אצבע הגבוהה שאחורי האצבעות. תוספת. כל שיש לו אצבע יתירה וזפק, וקרקבנו נקלף טהור. וארישא סמיך, דתנא כל עוף דורס טמא, ואם אינו דורס ויש לו עוד שלשה סימנים, דהוו להו ארבעה, בידוע שהוא טהור. עד כאן תוספת. החולק את רגליו. כשמעמידו על החוט נותן שתי אצבעים מיכאן ושתי אצבעים מיכאן, בידוע שהוא דורס. ופרסותיה חתוכות, ואינו יכול לבדוק אם מפרסת פרסה. ואי אין להו שנים, שנדע אם מעלת גרה היא. אלא גמל, וחביריו ארנבת והשפן. אם מהלך שתי וערב. יש בשר, כשקורעין אותו שתי מתפרדת החתיכה שתי וערב. בכנפי העוקץ. תחת עצם האליה, שקורין הנק"א בלעז. וטלפים. סדוקות. כריכות. עגולות. פירוש אחר כרוכות גילדי גילדי. קליפה על קליפה כעין קרני השור. חדוקות. חריצין חריצין. מפוצלות. שיוצאין מתוך הקרן מכאן ומכאן קרן קטן. חדודות. קרניה חדין למעלה. והרי צבי דאינן מפוצלות. כתב רבינו שלמה נראה לי שזה שאנו קורין אותו צבי לא היו קורין אותו צבי אלא סטנבו"ק. היכא דאיכא מפוצלות. ודאי חלבן מותר. כרוכות, למעוטי דעז. חדוקות, לאפוקי דשור. חדודות להתיר צבי. והוא דמובלע חדקייהו. שפגימותיו כפופות זו לזו ומובלעים זה בזה. לאפוקי עיזא דכרבוז. תוספת. והיינו דעיזא דכרכום. שקרניו חדודות וכרוכות. ומספקא לן כיון דחדודות וכרוכות חיה היא, או דילמא כיון ששמו עז מין בהמה הוא. טביא דבי עילאי. שם יער הוא. עד כאן תוספת.
<h2>דף סב.</h2>
פיסקא. עוף הבא בסימן אחד. שאין לו סימן טהרה אלא אחד. והוא שבקי בהן ובשמותיהם. שאינו פרס ועזניה, דאי אינו מכיר בהן חיישינן שמא פרס ועזניה הוא דאית להו חד סימן טהרה. אלא עורב ומינו. הילכתא עוף הבא בסימן אחד טהור. אע"פ שאינו בקי בהם ובשמותיהם, דלפרס ועזניה לא חיישינן, דלא שכיחי ביישוב. ומשמע דהאי סימן אחד שאינו דורס. דאי סימן אחר הוי אם כן הוו להו תרי סימני, ופרס ועזניה לא דרסי והגאון הפוסק פירש זה קורקבן שנקלף. וטעמא מהנהו ח' ספיקות דקרקבן נקלף על ידי הדחק, הא נקלף בלא דוחק, אהא סמכינן במסורת, אם זכור הוא באדם כשר שאכלו או שמסר לו רבו, או שמסורת בידם מאבותיהם שהיו אוכלים אותו. תוספת. כתב רש"י ונראה לי מתוך שאין אנו בקיאים בהם, שעוף הבא לפנינו יש לומר שהוא דורס, דהא ההיא תרנגולתא דאגמא היו מחזיקין אותה בטהורה ואחר מכאן ראוה שדורסת ואוכלת. ואין עוף נאכל לנו אלא במסורת עוף שמסרו לנו אבותינו דטהור ושלא מסרו לנו אבותינו יש לחוש ובמסורת יש לנו לסמוך, כדאמרינן [ס"ג ע"ב] עוף טהור נאכל במסורת. עד כאן תוספת.
<h2>דף סג:</h2>
מכל מקום אפילו מן הגוים. ביצים ידועים וניכרים. ואין חוששין שמא מתרנגולת טריפה או מתרנגולת נבילה הוא, ותנן במסכת עדיות [פ"ה מ"א] ביצת נבילה אם יש כיוצא בה נמכרת בשוק. פירוש שהיא גמורה בקליפה. מותרת דברי בית שמאי ובית הלל אוסרים. ומודים בביצת טריפה שהיא אסורה מפני שגדלה באיסור. מצי משתמיט ליה. ואומר מעוף אחר היה וטהור. תוספת. כסימני ביצים. של עוף טהור, כך סימני דגים. ומשכחת לה בצלובסא, עסיקא בלעז, שראשה אחד כד וראשה אחד חד. עד כאן תוספת.
<h2>דף סד.</h2>
שכודרת ועגולגלת. כעיגול של כדור שאינה קלוטה ועבה. ראשה אחד כד. שאינו חד אלא ככדור. ואחד חד. שלא תהיה עגולה ככדור אלא משוך ארוך מעט. חלבון. הלבנונית נקרא חלבון. מה שבפנים נקרא חלמון. ביצת השרץ. צב והלטאה שהן מטילי ביצים. אין מוכרין ביצה של תרנגולת טריפה לגוי. שמא יחזור וימכרנה לישראל. אא"כ היתה טרופה בקערה לפיכך אין לוקחין ביצים טרופות מן הגוי. כתב בעל התרומה [סימן כ"ז], אם עשה גוי עיסה נילושת בביצים אע"פ שהן טרופות אין חוששין שמא מטריפה היו, שרובן שלימות. ומשום בישולי גוים משום ביצה ליכא למיחש דבטלה בעיסה, שהרי מברכין עליה המוציא אי קבע סעודתו עליו, למי שאוכל פת גוים במקום שאין פלטר ישראל מותר. ביצים מוזרות. שישבה עליה תרנגולת שאינה של זכר ואין אפרוח קולט בהם לעולם. נפש היפה. שאינו איסטניס. משום דסריך תיכלה בכולה. נתפשט הקילקול של דם בכל הביצה. דכמה דלא מסרך. הביצה. לא גביל. מינה אפרוח שיוצר הימנה. ובההיא שעתא עפרא בעלמא הוא. ואין בהן איסור.
<h2>דף סה.</h2>
קולט ואוכל. לאחר שנח האוכל בארץ אוחזו בציפרניו, שלא ינוד, ויטול כולו לתוך פיו. ומחתא בארעא. ואינו אוחזו ברגליה. שוכן עם הטמאים טמא. אם אינך מכיר אם טמא אם טהור, שוכן עם הטמאים ונדמה לטמאים טמא. פיסקא. וקרסולים גרסינן. והן שתי רגלים דקות הרבה סמוך לראש, לבד ארבע רגלים שיש לו. והוא ששמו חגב. רוב אורכו. של חגב. רוב היקיפו. בחגב.
<h2>דף סו:</h2>
ואע"ג שאין עכשו. הקשקשים בעודו קטן, ועתיד לגדל לאחר זמן. ממשמע שנאמר אכול את שיש לו. תרי קראי כתיבי את זה תאכלו מכל אשר במים כל אשר לו סנפיר וקשקשת בימים ובנחלים אותם תאכלו. וכתיב וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת בימים ובנחלים מכל שרץ המים ומכל נפש החיה אשר במים שקץ הוא לא יאכל. התיר בסתם והתיר במפורש. התיר שרץ המים בלא סימני טהרה בין בפסוק שהוא סתום בין במפורש התירו. הוה אמינא ילמוד סתום מן המפורש. מה כשהתיר במפורש לא התיר בלא סנפיר וקשקשת אלא שקצים הגדילים במים. שבכלים. התולעים שבהם. אף כשהתיר בסתם לא התיר. אלא מה שבכלים, ולא התולעים הגדילים בחריצין ובנעיצין. ובגמרא מפרש הי קרא סתום והי קרא מפורש. אי קרא קמא דכתיב את זה תאכלו מכל אשר במים, אי קרא בתרא [דכתיב] וכל אשר אין לו וגו'. ששוחה ושתה. ואינו נמנע שמא יש תולעים ת"ל תאכל מכל אשר במים.
<h2>דף סז.</h2>
שהן עצורין בכלים, ואין מתפשטין מרחוק. לא לישפי. מריק מכלי אל כלי. שכרא. של תמרים הוא ומצוין שם תולעים. בצבייתא. מסננין אותן ע"י קשין וקסמין. דילמא מפריש. השרץ לקיסמין. והדר נפיל לכסא. תוך חבית נמי דילמא פריש. השרץ לדופני הכלי ונפיל. התם היינו רביתיה. וכמי שלא פירשה מן המים הוי. יבחושין שסיננן. הא לא סיננן שרי. אע"ג דפירש לדופן הכלי.
<h2>דף סז:</h2>
באיביה. בעודה מחוברת, כיון דמהלכת בתוך הקישות והיא מחוברת בקרקע, כמהלכת בקרקע חשבינן לה. אבל התליע אחר שנתלש שרי. כליסין. מין קטנית. להוציא דחופית. דלאו על הארץ שורצין אלא בתלוש. פירשה ומתה התולעת לאחר תלישה דשריא לדברי הכל. פירשה מן הפרי, ומיד מתה בנפילתה. מהו. מי אמרינן כיון דלא הלכה לאו שורץ [על הארץ] הוא. או דילמא לא בעינן שריצה. שרץ, היינו רוחש ומנענע. מקצתה מהו. מי אמרינן הוי ככולה או לא. לאויר העולם. פירשה מן הפרי, התלוש, לאויר, וקודם שהגיע לארץ קלטה בפיו. פירשה ע"ג תמרה. מתוכה פירשה לגג התמרה, מהו. באוסיה. בחוטמו. מורנא דבשרא. תולעים שנמצאים בין עור לבשר. שהשריצו בהם מחיים. אבלע לי. עם התולעים שבהם בתוך הדגים. תנם לי ולא תודיעני, שלא תהא נפשי קצה בהם. דרנין שבבהמה. תולעים שבראש. מדלא מהניא בהו שחיטה. דעדיין יש בהם חיות לא נפקי מאיסור אבר מן החי. ודגים אסיפה כתיבה בהו. אם את כל דגי הים יאסף להם. פוטיתא. שרץ קטן שבמים.
<h2>דף סח.</h2>
בהמה שהיא מקשה לילד והוציא עובר את ידו והחזירה. קודם שחיטה. העובר מותר והאבר אסור ואהניא שחיטה להתיר מקום החתך מקום הבדלת החיצון והפנימי שעומד על שפת הרחם. הוציא ראשו אע"פ שהחזירו. קודם שחיטה. ה"ז כילוד. העובר ואסור, ותו לא מהניא ליה שחיטת אמו וצריך שחיטה לעצמו אם נמצא חי. ואם מת הרי הוא כנבילה. חותך מן העובר. נתן ידו במעי בהמה וחתך מן העובר שבמיעיה והניחו בפנים ולא הוציאו. מותר באכילה. וטעמא מפרש לקמן. חותך מן הטחול ומן הכליות. של אמו אע"פ שהניחו שם. אסור באכילה ולא מהניא ליה שחיטה. ולהכי נקט טחול וכליות, דלא מיטרפא בהו. ובשר בשדה טריפה. בגלוי בשדה הרי היא כטריפה.
<h2>דף סח:</h2>
יש לידה לאיברים. אבר שיצא, דתו לא מהניא ליה חזרה. ורבי יוחנן אמר אין לידה. דמהניא ליה חזרה. כך פירש רש"י. וכל סוגיא דשמעתין פירשה הגאון בענין אחר. ולפי פירוש רש"י גם בזה הלכה כרב. והא דתניא בהמה המקשה וכו', מותר באכילה מקום חתך, אבל שאר האבר אסור. שבחוץ טמא. משום אבר מן החי. ושבפנים טהור. דמגע בית הסתרים הוי ולא מטמא. דבשעת פרישתו מן האבר נגע בו. אינו נוהג אלא בטהורים. בבהמה ובחיה ובעוף קאי. ובפרק גיד הנשה [ק"א ע"ב] מפרש טעמייהו. לא תאכל הנפש עם הבשר זה אבר מן החי, כשם שהנפש חוזרת כך האבר אם פירש אינו חוזר. ובשר בשדה. שפירש ממקומו. טריפה. נמי לא תאכלו.
<h2>דף סט.</h2>
בהמה בבהמה. בהמה דרישא דקרא שדי אבהמה דסיפא. והכי משמע בהמה שתמצא במעי בהמה תאכלו, והוא העובר. בעינא פרסה או פרסות. כשתמצאנה בהמה תאכלו, לאפוקי יונה דליכא לא פרסה ולא פרסות. קלוט. שפרסותיה קלוטות, ואין לה פרסה, ליתסר, דהא לית ליה פרסות. פרסה בבהמה תאכלו. ואפילו קלוט. באשה אינו וולד. שאין אמו טמאה לידה. בבהמה אסורה באכילה. אע"פ ששחטה ונמצא במעי בהמה. במעי אמו אגמריה. את השסועה לאיסור בעלמא כשיצא לחוץ. לחומרא. דליהוי וולד ולהיות אמו טמאה לידה. דקא יהבת ליה ימי טוהר אם היא לידה. דכתיב ושלשים יום ושלשת ימים תשב בדמי טהרה. בין לקולא. דלא הויא לידה. ואם היתה לידה יבישה אינה טמאה. בין לחומרא. דאין לה דם טוהר.
<h2>דף סט:</h2>
פיסקא. מבכרת שהיא מקשה לילד. שהוולד היה קדוש. קדוש בבכורה. והושיט הרואה את ידו ברחם שלה מותר לחתוך אבר אבר ומשליכה לכלבו. דכל כמה דלא נפיק רובו לא קדוש בבכורה. יצא רובו. כאחד, וחתכו. יקבר. דביציאת רוב חלה הקדושה עליה, וקרינא ביה אשר יולד. ופטורה מן הבכורה. שהבא אחריו אינו בכור, בין שיצא אבר אבר בין שיצא רובו כאחד. דהא שני לאו פטר רחם הוא.
<h2>דף עד.</h2>
קורעו ומוציא את דמו. מידי דהוה אדם התמצית אסור אפילו לרבי יהודה אינו חייב כרת. דהיכא דמיחייבי כרת אכל דם מיחייב אדם התמצית. מצא בן תשעה חדשים. ובבהמה גסה בט'. בהמה דקה יולדת לה' חדשים. טעון שחיטה. לר"מ חשוב כילוד לכל דבריו, דס"ל חדשים גרמי, והא אית לה כולהו חדשים. שחיטת אמו מטהרתו. דחדשים ואוירא גרמי להיות וולד גמור, והרי לא יצא לאויר קודם.
<h2>דף עד:</h2>
אפילו בן חמש שנים והוא חורש בשדה שחיטת אמו מטהרתו. ובגמרא (מפרש) [פריך] היינו תנא קמא. ואמרינן הפריס על גבי קרקע איכא בינייהו, דרבנן גזרי אם הפריס על גבי קרקע ורבי שמעון לא גזר. קרעה ומצא בה בן תשעה חי טעון שחיטה. אפילו לחכמים. דארבעה סימנים אכשר ביה רחמנא. או האי או האי, או בוושט וקנה שלו, או בוושט וקנה של אמו. וכיון דליכא שני סימני אמו שנטרפו, בעי שני סימנים דידיה. והוא שלא הפריס ע"ג קרקע. שלא הלך לאחר שהוציאוהו ממעי אמו חי. ואם הפריס ע"ג קרקע טעון שחיטה לחכמים מדרבנן. איסור גיד הנשה נוהג בשליל. בעובר שנמצא במעי אמו ולא הפריס ע"ג קרקע. אין איסור גיד הנשה נוהג בשליל, וחלבו. של שליל מותר. לדברי המתיר. דרבי יהודה המתיר בחלבו מתיר בדמו. לדברי ר"מ האוסר בחלבו אוסר בדמו. ואוסר בדמו. לדברי רבי יהודה אסר בדמו, דהוי דם האברים.
<h2>דף עה.</h2>
לדברי האוסר. בשחיטת האם דטעון שחיטה, ולא אזיל בתר האם, היינו רבי מאיר, מותר, דלא נטרף באמו. לדברי המתיר. בשחיטת האם, כיון דאמו טריפה הוולד טריפה. אף לדברי המתיר. אף לדברי רבי יהודה שמתירו בשחיטת האם מותר בשחיטתו. דארבעה סימנים אכשר ביה רחמנא. ואם סימני אמו לא הועילו לו, שהיא טריפה, יועילו לו סימני דידיה.
<h2>דף עו.</h2>
פיסקא. שנחתכו רגליה. רגלים האחרונים. מן הארכובה. צומת הגידים למעלה מן הארכובה וסמוך לה, והן שלשה חוטין, ואפילו לא נחתך העצם. נשבר העצם. ולא יצא לחוץ מן הבשר. אם רוב בשר קיים. מפרש בגמרא אי רוב עוביו אי רוב היקפו. שחיטתו מטהרתו. ומותר באכילה. ואם לאו אין שחיטתו מטהרתו. ואפילו כשהבהמה מותרת, האבר אסור משום "ובשר בשדה טריפה", להביא האבר והבשר המדולדלין. ג' עצמות הן, עצם הנחתך עם הפרסות כשמפשיטין הבהמה. ואותה רכובה נמכרת עם הראש. למעלה הימנו עצם האמצעי וצומת הגידים באותו הפרק. ועליון קולית התחובה באליה. כנגדו בגמל ניכר. אותה רכובה דמתניתין ניכרת בגמל, והוא פרק האמצעי. ושם בולט עצם בירך הגמל, והוא פרק שבין ארכובה הנמכרת עם הראש לקולית. ואם נשברה אותה רכובה ולא יצא הבשר לחוץ וצומת הגידים שלימים כשר. תוספת. פירש רש"י, למטה, למטה מן הארכובה. למטה דמתניתין בארכובה עליונה מיירי, שבין הקולית ובין העצם האמצעי. הילכך למטה דידה, דהיינו בעצם האמצעי זימנין דטריפה, דהיינו בצומת הגידים. והכי קאמר למטה מן הארכובה ועצם האמצעי כולו, דהיינו בעצם התחתון, וודאי כשרה. ולמעלה מן הארכובה, דהיינו בקולית, ודאי טריפה כל מקום שיחתוך. וכן שניטל צומת הגידים ובעצם האמצעי יש מקום שהיא טריפה, כגון בצומת הגידים, ויש מקום שהיא כשרה, למעלה מצומת הגידים. וארכובה גופה כנגדו בגמל ניכר. שבין הקולית ובין עצם האמצעי בולט עצם בירך הגמל. והכי איתא בבכורות [מ"א ע"א] דאותה רכובה ניכרת בגמל. עד כאן מפירוש רש"י. יש גאונים שפוסקים רכובה דמתניתין, רכובה הנמכרת עם הראש. ואותו פרק שבו צומת הגידים אם נשבר רובו טריפה. גם רש"י פסק לחומרא למעלה מן הארכובה כל מקום שיחתך טריפה. דעילוי ערקומא, עצם הקטן המחבר את הפרקים, ומאותו העצם עד מקום שמתפשטים בבשר קרי צומת הגידים. וכל מקום שיחתכו שם טריפה. היכא דפרעי טבחי. במקום שפותחין להפריש הבשר מן העצם כשמוכרין אותו ורוצים ליטול אותן גידין. והיינו "מעילוי ערקומא". פירוש אחר, כשמפשיטין הבהמה משם מתחילין לפתוח ולהפשיט העור שברגליה האחרונות. ערקומא, בסיליאה בלעז. צומתין, קשורים ודבוקים יחד. עד מקום שמתפשטים. ארבע בטדי. ארבע אצבעות קודם שיכנס בתוך הבשר. ורבינו תם פירש בטדא ארבע אצבעות. בליטי, בולטין שאינם נבלעים בבשר. אשוני. קשין.
<h2>דף עו:</h2>
דזייגי. צלולים לבנים קצת. מיפך שבועה מאי היא דאמר מר בר אשי אפילו בדאורייתא מפכינן שבועה. אם מחוייב שבועה מדאורייתא ואמר הנתבע לתובע השבע וטול, אע"ג דלדידי הא עדיפא לישבע וליפטר. אלימי. עב. קטיני. דקין. איפסיק אלימא. טריפה, דהא אזדא רוב בנין, שאותו העב גדול משנים האחרים. הא קאי רוב מנין. וכשרה. שיתסר חוטי הוו ואי איפסיק חד מינייהו טריפה. שני מחבריה. שהיה גדול מחבירו. רוב כל אחד ואחד מהן. פסק טריפה. מסייע ליה. הא דשמואל. לרבנאי. דק כחוט הסרבל. של צמר, ומעמיד בו הצואר בחוטין.
פיסקא. נשבר העצם למעלה מן הארכובה. שאמרנו שרוב הבשר קיים, שעובי השבירה מכוסה, האבר והבהמה מותרים. רוב עוביו. שלא יצא רוב חלל עובי השבירה לחוץ, אלא מיעוט חלל העצם נגלה ורובו נכסה. רוב היקפו. אם רוב היקף הבשר שסביב העצם על השבר קיים אפילו נחתך חלל העצם ויצא דרך נקב קטן כשרה. ואם אין רוב היקף עצם סביב השבירה קיים, אפילו כיוונה בליטת ראש השבירה לצד הבשר הקיים, והרי כל חלל העצם נכסה, אפילו הכי טריפה, דבעינן רוב עוביו נכסה, שלא יצא רוב חלל דרך נקב הבשר, ושיהא רוב היקף הבשר שסביב העצם קיים. קורטתא מיניה. אותו עצם שנשבר נפל מעט ממנו לגמרי. מכדי נשבר העצם ויצא לחוץ תנן מה לי נפל מה לי איתיה.
<h2>דף עז.</h2>
פיסקא. נפש היפה. שאינו איסטניס ואין נפשו קצה בה יאכלנה. ואין בה משום אבר מן החי, שגם היא ניתרת בשחיטת האם, ולא אמרינן הא בעי פרסה או פרסות וליכא, דהוי ליה כמו דמות יונה שהיא אסורה שכיון שאין שיליא בלא וולד, הולד שהוא בעל פרסות מתיר שליתו. ואין להסתפק שמא דמות יונה היה בה, דבתר רובא אזלינן. ואינה מטמאה טומאת אוכלין. אם נגע בטומאה דלא חשיבא אוכל. חישב עליה לאכילה יש לה טומאת אוכלין, חישב עליה לאכילה מטמאה טומאת אוכלין, אם נגעה בטומאה. דמחשבה משויא לה אוכל. אבל לא טומאת נבלות. דלאו בשר הוא. אסור באכילה ואע"ג דלא נפק אלא פורתא שמא באותו קצת יצא רוב הוולד. כסימן ולד באשה. והויא אמו טמאה לידה ואפילו בלידה יבשתא. ואין מונין לה ימי טוהר אלא משיצאתה כולה, אם אין לה ולד ישליכנה. ואע"ג דאין שיליא בלא וולד, הכא רובא לאו מוקדש הוא דילמא נקיבה היא ואפילו הוא זכר שמא נדמה הוא ואינו קדוש בבכורה. פירוש נדמה, הולד מן התישה ודומה לכבש, או מן הכבשה ודומה לתיש. בערוך ערך ד' דם. ובמוקדשין. כגון בהמת שלמים שהפילה שיליא, כיון דאין שיליא בלא ולד בין זכר בין נקיבה קדשה. בפרשת דרכים. שהיא ראש שני דרכים. דרך המנחשים שקוברים אותה שם שלא תפיל ותולין אותה באילן ואסור משום דרכי האמורי. וכתיב ובחוקותיהם לא תלכו. (כל בהמה שמצא בבהמה תאכלו.) כל דבר שיש בו משום רפואה. כגון משקה או סם או הלוחש על המכה. שמשיר פירותיו. טוענו באבנים דכחיש בכחה ולא ישיר פירותיו עוד, שמרוב שומנן הוא משירן. סוקרו בסיקרא דניתווה אינשי. יהו מתמיהין עליו ויבקשו עליו רחמים. קיבורא. אשכול תמרים, והוא תמר שמשיר פירותיו. כי האי תנא. כדי שיבקשו עליו רחמים.
<h2>דף עח.</h2>
אותו ואת בנו וכו'. משום דבעי למימר בחולין ובמוקדשים דאיצטריך למילף מקראי בגמרא, דכל הענין בין למעלה בין למטה אינו מדבר אלא בקדשים, דלעיל מיניה כתיב [ויקרא כ"ב] ירצה לקרבן אשה לה', למטה ממנו כתיב וכי תזבחו זבח תודה, ודבר למד מענינו אחת משלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן, אף כאן נמי בקדשים, תנא בח"ל דלא איצטריך, דהא חובת הגוף היא וחובת הגוף נוהגת בארץ ובחוצה לארץ. בפני הבית. בזמן שבית המקדש קיים. סופג את הארבעים. משום לאו דאותו ואת בנו. הראשון חייב כרת. דשוחט קדשים בחוץ. והשני אין בו כרת, דאינו מתקבל בפנים, שהוא מחוסר זמן, כיון שנשחטה האם היום, דכתיב [ויקרא י"ז] אל פתח אהל מועד לא הביאו, הראוי לפתח אהל מועד חייבין עליו בחוץ. ושניהם סופגים ארבעים, הראשון דעבר על לאו דשחוטי חוץ, ויליף שחיטה מהעלאה בזבחים [ק"ז ע"א], מה בהעלאה לא ענש אא"כ הזהיר אף בשחיטה כך. ובהעלאה כתיב השמר לך פן תעלה. חולין בפנים שניהם פסולים. משום חולין שנשחטו בעזרה. השני סופג. משום לאו דאותו ואת בנו. וחולין שנשחטו בעזרה ואפילו למ"ד דאורייתא, איסור עשה יש בו דכתיב [דברים י"ב] כי ירחק ממך המקום וזבחת, בריחוק מקום אתה זובח ואי אתה זובח בקירוב מקום. קדשים בפנים. השני סופג ארבעים משום לאו דאותו ואת בנו ופסול. משום מחוסר זמן. חולין וקדשים. דוקא נקט חולין תחלה ואחר כך קדשים. השני סופג. משום אותו ואת בנו. קדשים תחלה ואחר כך חולין ושניהם שחט בחוץ. הראשון סופג ארבעים משום שחוטי חוץ, והשני משום אותו ואת בנו. חולין וקדשים בפנים שניהם פסולים. ראשון משום חולין שנשחטו בעזרה ושני משום מחוסר זמן. השני סופג ארבעים, משום אותו ואת בנו. חולין בחוץ ובפנים. הראשון בחוץ והשני בפנים. קדשים בחוץ ובפנים. הראשון בכרת משום שחוטי חוץ. ושניהם פסולים. ראשון [משום] שנשחט בחוץ ושני משום מחוסר זמן. ושניהם סופגין ארבעים, ראשון משום שחוטי חוץ ושני משום אותו ואת בנו. קדשים בפנים ובחוץ. משום שחוטי חוץ לא לקי, דמחוסר זמן הוא ואינו מתקבל בפנים.
<h2>דף עח:</h2>
אינו נוהג אלא בנקבות. דכתיב לא תקח האם על הבנים. לא עשה הכתוב מזומן כשאינו מזומן. אווזים ותרנגולים שהם מזומנים, פטור משילוח הקן, דכתיב כי יקרא, פרט למזומן. אחד ולא שנים. באחד נוהג באם או באב. שחילק הכתוב. שינהוג באחד ולא בשניהם. תוספת, זכיתי בדין. ומעתה אני רשאי ללמוד באיזה ינהוג. דהשתא ליכא למיפרך "תאמר באותו ואת בנו שעשה הכתוב מזומן כשאינו מזומן" לפיכך ינהוג בזכרים ולא בנקבות, דמאי חומרא היא זו לומר כן מה לי זכרים מה לי נקבות. עד כאן תוספת. יצא זכר שאין בנו כרוך אחריו. אלא אחר האם.
<h2>דף עט.</h2>
כודנייתא. פרדות. בריספק. למשוך מרכבת הנשים. בהני דדמיין להדדי ועייל. הדומות בסימניהם שיהיו כולן בני חמורה או בני סוסיא למשוך המרכבה משום כלאים. וסימנים שנתנו חכמים. עבי קלא בר חמרא. צניף קלא. קולו (רק) [רך] בר סוסיא. רבן אזניה וקיטרן גנובתיה. אזנו גדולה וזנבו קטנה, בר חמרא. רבן גנובתיה וקוטרן אוניה בר סוסיא. וסימנים דאורייתא. וסמכינן עלייהו. ואין חוששין לזרע האב. דאי חוששין לזרע אב כל מיני פרדות אסור להנהיג קרון, ואפילו פרד אחד לבדו, דבגופיה יש בו צד חמור וצד סוס. אלא מינה. שנדע מאיזה מין הוא. שאם היה פרד בן סוסיא, ודאי מותר להרביעו על סוסיא. בהמה שאינה במצות כסוי. דחיה ועוף כתיב. שאינה באם על הבנים. דכתיב כי יקרא קן צפור, ולא חיה ועוף.
<h2>דף פא:</h2>
פיסקא. השוחט ונמצא טריפה חייב באותו ואת בנו, דס"ל שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה. הנוחר והמעקר פטור, משום אותו ואת בנו, דלאו שחיטה היא כלל והכתוב אומר לא תשחטו. שחט שני בניה ואחר כך שחטה לאם סופג ארבעים. ותו לא. אע"ג דבאותה שחיטה עובר על שני בניה. שחטה ואת בנה ואחר כך בת בנה. יש כאן אותו ואת בנו, סופג שמונים. שחטה ואת בת בנה. עדיין אין כאן איסור. ואחר כך שחט את בת. בתה של הראשונה. יש בשחיטה זו שני איסורים של אותו ואת בנו, סופג ארבעים על כל (חד) לאו. וחדא התראה היא וחד מעשה. וטעמיה דסומכוס דמחייב מפרש בגמרא, אי משום דסבירא ליה אכל שני זיתי חלב בהעלם אחד חייב שתים, אי משום דסבירא ליה הואיל וגופים מוחלקים. לענין דינא תנן. אם בא לפנינו לדין אמרינן ליה, זה שלקח ראשון ישחוט ראשון. כשהוא אומר לא תשחטו הרי כאן שנים. חייבים משום אותו ואת בנו. ולא תמצא אלא בענין זה אחד שחט את הפרה ואחד שחט את אמה, זה חייב משום בנו ואותו, וא' שחט בתה של פרה חייב משום אותו ואת בנו.
<h2>דף פג.</h2>
פיסקא. ערב יום טוב האחרון. לפי (שאינו) [ש]חשוב בפני עצמו לשחוט. דאי בערב יום טוב ראשון, שמא יניחנו לצורך יום טוב [אחרון], לשמיני עצרת. וערב יום טוב ראשון של פסח, לפי שיום טוב אחרון אינו רגל בפני עצמו, ולא חשיב ליה להניחו לצורך יום טוב אחרון. ואפילו אם קנה [אותו] ערב יום טוב אחרון, הואיל ואינו יום טוב בפני עצמו, שמא יניחנו ליום אחר ואינו צריך להודיעו. אף ערב יום הכפורים בגליל. שהיו נוהגין לעשות משתאות משום דאמר מר האוכל ושותה בתשיעי כאילו התענה תשיעי ועשירי. בזמן שאין לו ריוח. שקנאה בערב יום טוב. אבל יש לו ריוח. שקנאה אפילו יום אחד לפני ערב יום [טוב] אינו צריך להודיעו, דאמרינן אותה שקנאה ראשון שחטה באותו היום ואותה שקנאה בשני יכול לשחוט מיד, דיש הפסק יום אחד בנתים. במוכר את האם לחתן וכו'. אע"ג דיש הפסק יום אחד בנתים צריך להודיע ששניהם רוצים לצורך יום החופה. ואם לא הודיעו המוכר לוקח ושוחט ואין עליו למנוע מלשחוט שמא בתה מכרת, שעל המוכר לא תלוי הדבר.
פיסקא. בעל כרחו. כדמפרש ואזיל, שאם קיבל דינר מלוקח ליתן לו בדינר בשר אפילו שוה אלף דינר שוחט בעל כרחו אע"פ שאין לוקחין לשאר. ובגמרא מפרש טעמא. מת ללוקח ומפסיד הדינר. אינו כן. דבעינן משיכה, וכל זמן שלא נמשך חוזר בו הטבח, והרי לא משך. ומטלטלין אינן נקנין אלא במשיכה. בארבעה פרקים הללו. זכות הוא ללוקח שיהא לו בשר. העמידו דבריהם על דין תורה. דמעות קונות, ואפילו בלא זכייה ובלא משיכה קנה, דילפינן מהקדש דכתיב ונתן הכסף וקם לו. גזירה שמא יאמר לו נשרפו חיטיך בעליה. לפיכך העמידום ברשות מוכר שיצילם מן הדליקה. כשרואה המוכר שהלוקח יכול לחזור כל זמן שלא משך יצילם מפני הדליקה. יום אחד, האמור באותו ואת בנו, היום הולך אחר הלילה, שאם שחט אמש האחד אינו יכול לשחוט היום האחר. אבל אם שחט היום האחד יכול לשחוט בלילה הבא האחר. כמעשה בראשית. דכתיב ויהי ערב ויהי בקר יום אחד.
<h2>דף פג:</h2>
כסוי הדם נוהג בארץ ובחוצה לארץ. לא הוה צריך, דפשיטא שנוהג בחוצה לארץ, דחובת הגוף היא, אלא משום דבעי למיתני בחולין אבל לא במוקדשין, ובמוקדשין הטעם דאינו חייב דכתיב חיה או עוף מה חיה אינה קדש אף עוף אינו קודש. ועוד דכתיב ושפך וכיסה מי שאינו מחוסר אלא שפיכה וכיסוי, יצאו קדשי מזבח שמחוסרין שפיכה גרידא מעל גבי מזבח וכיסוי. ובקדשי בדק הבית אמרינן מי שאינו מחוסר אלא שפיכה וכיסוי, יצאו קדשי בדק הבית שמחוסרין שפיכה ופדייה וכיסוי. במזומן בביתו. כגון תרנגולין ואווזים. שאינו מזומן. כגון שצריכין צידה. ונוהג בכוי. כיסוי הדם, מפני שהוא ספק (בהמה) [חיה]. ובגמרא מוקי לה שנולד מצביה ותיש. השוחט ונמצאת טריפה. דס"ל שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה, ואפילו שחט חולין בפנים, א"נ קדשים בחוץ. חיה ועוף הנסקלין. שהרגו אדם ונגמר דינם לסקילה, וקדם זה ושחטן. וחכמים פוטרין. דס"ל שחיטה שאינה ראויה לאו שמה שחיטה. אם נתנבלה דברי הכל פטור, דהא לאו שחיטה היא כלל. אלא בהזמנה הזאת. שילך ויצוד מן ההפקר, ולא יוציא מממונו. חייב לכסות, הואיל וניתנה שבת לידחות אצל שחיטה ניתנה לידחות אצל כיסוי. כיצד הוא עושה. ויפטר מלכסות, או נוחרו או עוקרו.
<h2>דף פה.</h2>
ושנאן בלשון חכמים, דתנן השוחט ונמצאת טריפה וכו' ר"ש פוטר מאותו ואת בנו. וחכמים מחייבין. ולגבי כיסוי תנן ר"מ מחייב וחכמים פוטרין.
<h2>דף פו.</h2>
פיסקא. חייב לכסות. דשחיטה כשירה היא. בינן לבין עצמן. לאו שחיטה היא. וחכמים אוסרין. בתרוייהו פליגי, ונטרוה (לרבנן) [לר"מ] עד דמסיק למילתיה ופליגי רבנן היכא דשחטו בינן לבין עצמן בין לענין כיסוי בין לענין אותו ואת בנו. ומודים. רבנן שאם שחטו בינם ובין עצמם והלך זה ושחט הבן אחריו דאינו סופג ארבעים. וכן נראה לי לענין כיסוי, לרבנן דמצרכי כיסוי אחריהם, שלא יברך על כיסוי הדם אלא יכסה בלא ברכה. [פ"ו ע"ב] הא דאחריתא. וזה עיקר מה שהורה בסוף.
<h2>דף פו:</h2>
פיסקא. שחט מאה חיות במקום אחד. חייב לכסות, שנאמר חיה, כל [חיה] (ב)משמע בין מרובה בין מועטת. רבי יהודה אומר שחט חיה יכסה ואחר כך ישחוט העוף. שנאמר או עוף. תוספת. מודה רבי יהודה לענין ברכה, על השחיטה, אע"פ שהפסיק בכיסוי ובירך על הכיסוי. וכתב רבינו ישעיה, ודוקא ברכת על השחיטה אינו צריך לחזור ולברך, מפני כשבירך ברכה ראשונה היו כולן לפניו, ואותה הברכה פוטרת את כולן, שאע"פ שכיסה בינתים, הכיסוי לא הוי הפסקה, כדאמרינן אפשר דמכסי בחדא ידא ושחיט בחדא ידא. אבל ברכת הכיסוי צריך לחזור ולברך, ולא יפטר בברכה ראשונה, שאותה הברכה לא נעשית אלא על הדם שלפניו, ולא על העתיד לבא. אבל ברכת השחיטה נעשית על מה שעתיד לשחוט. ואם שח בין שחיטה לשחיטה או בין ברכת השחיטה לשחיטה בדברים שאינם צרכי שחיטה חייב לחזור ולברך. עד כאן דבריו.
<h2>דף פז.</h2>
וראהו אחר חייב לכסות. שנאמר ואומר לבני ישראל, מצוה זו לכל ישראל לכסות. ואם כסתו [רוח] וחזר ונתגלה חייב לכסות. (ואין) [שאין] דחוי אצל מצות. במה ששפך בו יכסה. ביד או בסכין. שלא יכסה ברגלו. דדרך בזיון הוא. מי ששפך הוא יכסה. שלא יבא אחר ויטול מצותו. או מאה זהובים אתה נוטל. עשרה זהובים לכל ברכה, והן ארבע ברכות, ברכת הזן וברכת הארץ וברכת בונה ירושלים וברכת הטוב והמטיב. כתב רבינו תם דקנסא הוא לחייבו עשרה זהובים על הברכה. ועכשיו שאין דנין דיני קנסות מחייבין אותו לכשישחוט הוא אחר יכסנו שנטל ממנו הברכה. ונראה לי שאם תפס (ז) [מ'] זהובים ממנו אינו חייב להחזירן לו, שכך דין של דיני קנסות אע"ג דאין דנין דיני קנסות אי תפס לא מפקינן מיניה, כדאמרינן בב"ק פ"ק [ט"ו ע"ב]. כשרישומו ניכר. רושם הדם ניכר בקרקע.
<h2>דף פז:</h2>
פיסקא. נתערב ביין. אדום. רואין אותו כאילו הוא מים. ואם הדם ניכר בהן חייב לכסות. בדם הבהמה. אדום ואין דם חיה ניכר בהן אם יש בו מראית דם חייב. אין דם מבטל דם. ואפילו אין הדם ניכר בהן חייב לכסות. דס"ל מין במינו לא בטיל. ושעל הסכין. גורדו ממנו וחייב לכסות. אגפים, כותלי בית השחיטה צריך לגרדו ולהניחו בקרקע ומכסהו. כל דמו. אפילו הניתז חוץ לגומא ודם הסכין. דמו המיוחד לו. זהו דם הנפש.
<h2>דף פח.</h2>
פיסקא. ובחרסית. מין אדמה הדומה לסיד. ובלבינה ובמגופת החבית שכתשן. דחשוב עפר, שעפרו מגדל צמחים, אם זורע שם. ונעורת של פשתן. כשמנפצים את הפשתן, והיא דקה. ונסורת של חרשין. כשמנסרין הקורות יוצא מהן כעין עפר דק. מרבה אני את אלו. שהן מין עפר שמגדל צמחים כעפר, ואותם שמיעט אינם מגדלים צמחים כעפר. שיהא נכלל למטה ולמעלה בדבר שזורעין בו ומצמיח, למעוטי עפר המדבר שאינה מצמחת. השחור. פחמים כתושים. והכוחל. כתוש. ונקרת פסולים. עפר היוצא מנקרת הריחים. הזרניך. אורפימנטו כתוש. אפר פרה. ונהנה ממנו, שנטהר מטומאתו ואוכל בקדשים. ועפר סוטה. מטהר האשה לבעלה. חוט של תכלת. ונהנה ממנו. והתכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע דומה לאבן ספיר ואבן ספיר דומה לכסא הכבוד שנאמר ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר. וכשהקב"ה מסתכל בכסא הכבוד שלו זוכר בישראל שמקיימים מצות ציצית, והיא כנגד כל המצות. ורצועה של תפלין. ישראל יראויין ממנה, שנאמר וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך, זה שד"י שבתפלין, ויראו ממך. שבולם את עצמו. סוגר את פיו בשעת מריבה, שחבירו מריב עמו ושותק. תולה ארץ, בזכות בלימה, בשביל סגירת פיו. במי שמשים עצמו שפל כמי שאינו כלום, שנאמר ומתחת זרועות עולם, מי שנדרס תחת כל אדם, שמשפיל עצמו, זרועות עולם מתקיים בעבורו.
<h2>דף פט:</h2>
גיד הנשה נוהג בארץ ובחוצה לארץ. לא הוצרך, דחובת הגוף היא וחובת הגוף נוהגת בארץ ובחוצה לארץ. אלא משום דבעי למיתני ובמוקדשים, ובמוקדשים איכא דאמרי בהעלאה שאסור להעלותו ע"ג המזבח אפילו בעולה, ואיכא דאמרי בקדשים הנאכלים כגון חטאת ואשם שאסור לאכול גיד הנשה אם היתה חולין ואחר כך הקדישה הואיל ונאסרה כשהיא חולין לא אתי איסור קדשים ופקע גיד הנשה. ואם היה ולד קדשים למאן דאמר בהוייתן הם קדושין ביציאתן מן הרחם, אם כן איסור גיד הנשה קדים. ולמ"ד ממעי אמם קדושים באו שני האיסורים יחד. מפני שאין לו כף. פולא בלעז. עצם הקולית העליונה. ובגמרא פריך הא קא חזינן דאין ליה, ומשני אית ליה ולא עגיל, ירך הבהמה עגול הבשר סביב העצם. אבל עוף אין לו, שבשר שעל הקולית רחב הוא ואינו דומה לכף. דאמרינן בנדה [מ"ז ע"א] עד שיתמעך הכף גבי סימני בגרות. ונוהג בשליל. בבן תשע חי הנמצא במעי אמו. ואין הטבחים נאמנים על גיד הנשה. לומר נטלנוהו, לפי שצריך לחטט אחריו וטורח הוא להסיר. נאמנים. דס"ל א"צ לחטט אחריו אלא גוממו עם השופי, אותו הגיד שהוא למעלה וא"צ לחטט מה שנכנס בתוך הקולית.
<h2>דף צב:</h2>
שופי. פולמ"א בלעז. עם השופי. השוה יחתכנו. אבל על שאר החלב נאמנים אפילו לרבי מאיר לפי שבחלב אין מחלוקת זה אוסר וזה מתיר, ועד אחד נאמן באיסורים. מודה שמואל שאסור מדרבנן. האי דאמר רבי מאיר חותך שמנו מעיקרו מדרבנן הוא, דמדאורייתא אינו אסור אלא הגיד עם השופי. הפנימי. אותו גיד שהוא בירך מצד הפנימי בין ירך לירך הסמוך לעצם הוא גיד הארוך הניתן לאורכו של שופי כשפורעין את הירך ופושט בכל הירך, ראשו אחד מחובר לעצם האליה, ומשם נפשט לאורך השופי עד מקום חיבור הקולית ועצם הירך. ושם הוא סמוך לעצם. ועוד שהוא על הכף, שהוא בשר עגול שסובב את הקולית. וחייב עליו מלקות. חיצון. שהוא מצד הירך של צד החיצון הסמוך לבשר, הוא גיד קצר הניתן לראש השופי וסופו מובלע בכף הסובבת את הקולית. והוא נתון בצד חיצון של ירך, אסור מדרבנן. ואין חייבין עליו מלקות. דלאו היינו על הכף אלא בתוך הכף. חוטי חלב. כגון חוטי כסלים וחוטי כליות, וגם בכרס יש חוטין דקים. אסורים. מדרבנן דחלב אמר רחמנא ולא חוטין. לובן כוליא. שבתוך החריץ ומתפשט והולך בתוך הכוליא. ממרטיט. משרש אחריו ומשליכו. גאים ליה. היה נוטל למעלה כנגד פי הכוליא ולא היה נוטל מה שבפנים. ולא שבתוך הכליות נאסר.
<h2>דף צג.</h2>
שהבשר חופה אותו. חלב שעל הכסלים שתחת הכליות נראה בגובה הכסלים ואחר כך נבלע תחת בשר אדום דק, ומתפשט תחת אותו בשר דכסלים, ומשהבשר חופהו מותר. ומשכלה למטה אותו בשר יוצא ממנו קרום לבן ועב, לבד קרום דק. ותחת אותו קרום עב יש לובן חלב. ויש נוהגין איסור באותו חלב, לפי שאותו קרום אינו חשוב חיפוי בשר. ובארץ אשכנז נוהגין בו היתר. וגם בעיני נראה דחפוי כשר גמור. כל זה פירש רבינו שלמה. חיורא דתותי מתני. זהו עליונו וגובהו של אותו חלב שפירשתי קודם שיכסהו הבשר. ואותו גובה עצמו מתכסה במתנים שקורין אנביל"ש, שרחבן מרחיב למטה מצלעיו קטנות ומכסהו. וכשהטבח מפרישו נראה אותו חלב. פריק מיפרקא. כשהיא הולכת איבריה נעין, והמתנים פעמים הן נמשכין כלפי מעלה והכסלים נמשכים כלפי מטה, ואין החלב נכסה בהן. דאקליבוסתא. עצם קטן הוא ומונח על עצם שקורין אנק"א, ומחובר לכליות מלמעלה, ועליו יש חלב תחת ראש המתנים שקורין לונביל"י. דליפן אטמתא. שמחוברים הירכים. חוטין של יד. שאנו נוטלים מן הכתף. ריש מעיא באמתא. כשהדקין יוצאין מן הקיבה צריך לגרד החלב שעליהן אורך אמה. וזהו חלב שעל הדקין. שנחלקו בו רבי ישמעאל ורבי עקיבא בפרק אלו טריפות [מ"ט ע"ב]. חוטין שבעוקץ האליה בעי לחטוטי בתרייהו. עד שימצא כמספר הזה. וראשן אחד מחובר בשדרה. וראשי הפיצולים נדבקין תחת החזה בראשי הצלעות. חמשא חוטי הוו. בחמשה מקומות יש בהן חוטין של איסור. דטחלא. טחול. דידא. של כתף. דלועא. שבלחי. וחוטין דקין הן [הוא דקחשיב] הילכך לא תנא בהו מזירקי הצואר שאף הם משום דם. דביעי. ביצי זכר. דמוקרא. שעל המוח. שעל הטחול אסור וחייבין עליו כרת. ביעי חשילתא. ביצי זכר מעוכין. חד אסר. לאחר שחיטה משום אבר מן החי, אע"ג דתלו ביה כחתוכין דמו. וחד שרי. דאי איתא דלית בהו חיות מסרחי. אל תטוש תורת אמך. מנהג מקומך, ואתה מבבל, ושם נוהגין איסור.
<h2>דף צג:</h2>
הני ביעי דגדיא עד תלתין יומין. משנולד. שריין. בלא קליפת הקרום, דאכתי לא נפיש דמיה לבלוע בהם. גדיא. לאו דוקא. אי אזרען אסירן. שיש בהם זרע, בידוע שיש בהם דם, וצריך להסיר הקרום. שורייקי סומקי. חוטין אדומים. אומצא. חתיכת בשר שהאדים על ידי לקות. ביעי זכר דאזרען, ומזירקא. חוטי צואר. תלייה בשיפודא. בתנור לצלותו בלא חתיכה ומליחה, אלא כדי מליחת צלי, דבר מועט. פירש רש"י בכל מקום, דצלי בעי מליחה מעט, ורבינו תם ורבינו ישעיה פירשו, בלא מלח כלל. שייבי. שואבים את הדם ושרי. צימתי. שאינו יוצא מן הבשר והוא נצלה בתוכו ואסור. אומצא דאסמיק. בשר שנאדם מחמת לקות. ביעי. ביצי זכר. ומזירקא. הוורידין עם חתיכת בשר בבית השחיטה. חתכיה ומלחיה שרי. שהמלח מעביר הדם אע"פ שפירש עם החיים. וכן במזירקא, שהדם בא שם ממקום אחר. תלינהו בשפודא. באויר התנור. אנחינהו אגומרי. הניחן על גבי גחלים.
הוא וחלייה אסור. אם הכניסוהו בחומץ, הבשר והחומץ אסור, שפלט הדם בחומץ, והכד בלע מיניה. רש"י (לא) גריס חליה ולא גרס הוא. א"א דלית ביה שורייקי דדמא. א"א שלא יהיו בהן חוטי דם, ופולטין והדר בלע מיניה. אגמע ליה. אותו החומץ. היכא דלא אסמיק. ולא חייש דילמא הוו שורייקי דדמא. האי חלא דחליט. לאחר שצולין הבשר מעט בשיל ולא בשיל מכניסין אותו בחומץ, והחומץ צומת הדם. והואיל וחלטו בו פעם אחת אין כח לאותו חומץ ואינו צומת הדם מבשר אחר וכשמגיע החומץ אוכל דם עמו. וכל זה כגון שצלו הבשר שלא יהא במליחתו כשיעור צלייה או שלא מלחוהו אלא מעט. איתנהו לקיוהא דפירא בעייניה. ויש לו כח, שלא נחלשו כוחותיו בדבר אחר. וגם מצאתי בתשובת רב נטרונאי גאון זצ"ל, וששאלתם דוכתא דלא שכיחא מלחא כלל אסור לבשל וליכלון צלי, אי נמי צלי קדרה יצלוהו עד שיזוב דמו. אחר כך יבשלוהו בקדרה. אבל לחלוט אי אפשר, ואין אנו מתירין את ישראל לחלוט בחליטה, ומתיראים אנו שמא יבואו לידי אכילת הדם. עד כאן דבריו. מלייתא. ממלאין עיסה בבשר ותרנגולים ואינם מלוחים. שריא למיכל גם מפשטידא. והא בלעא דמא. מבשר שלא נמלח. כבולעו כך פולטו. דדאיב הדם למטה. ודוקא לצלי. התירו שיזוב הדם בתנור. אבל לקדרה לא. לפי שהדם זב במים וחוזר עוד בבשר, ואפילו לאכול הבשר אסור.
רישא בכבשא. כשרוצים להסיר שערו מטמינים אותו ברמץ חם. כבשא. לשון הטמנה. אותביה אבית השחיטה. שבית השחיטה למטה. דייב דמא. דרך חתך. אצדדין. על לחייו. ניקב החוטם למטה. אי דץ ביה. בנקב החוטם שלא יסתם ויצא דמו. שצלאו עם בשר נבילה כחוש בתנור אחד. דאזיל האי ומפטם ליה להאיך. הריח של זה הולך לזה. נמצא שנפטם מבשר נבילה ואסיר דס"ל ריחא מילתא היא. בגדי ודבר אחר. גדי וחזיר שנצלו בתנור אחד. והתיר. דס"ל ריחא לאו מילתא היא. בת תיהא. [ניקב] נקב קטן בחבית ומריח בו יין של גוים. הרודה פת חמה ונתנה. כשהיא חמה על חבית של יין תרומה. רבי מאיר אוסר. לאכול הפת אלא לכהן, [מפני] שקיבל הריח מיין תרומה. דריחא מילתא היא. מתיר בפת חיטים. אם הניחה על פי חבית יין תרומה. שהשעורים שואבות. הריח הרבה. בכותח. שיש בו נסיובי דחלבא. ביניתא. דג שנצלה עם הבשר, ואסרו לאכול [אותו] בחלב. כיון שנכנס טעם אותו טיפה חלב שנפלה בחתיכה. חתיכה עצמה נעשית נבילה, שיש בה טעם חלב. ואוסרת כל החתיכות כולן. לפי שהן מין במינו ולא בטיל. טבח שנמצא אחריו חלב. שלא ניקר הבשר יפה. כשעורה מעבירין אותו. שלא ימכור בשר עוד. והוא שנמצא במקום אחד. כזית אפילו בשנים ושלשה מקומות. מלקין אותו ומעבירין אותו. מן המלאכה. פיסקא. ובזמן הזה נאמנין וכי אכשור דרי. בתמיה. דורות האחרונים טובים מדורות ראשונים. כמה דהוו דכירי לרבי יהודה. בזמן ר' יוחנן זכורים ועושים כרבי יהודה, דאמר גוממו עם השופי, לא היו נאמנין כיון שצריך לחטט, עד ששכחו דברי רבי יהודה. והוחזקו כרבי מאיר דאמר אין צריך לחטט נאמנין.
פיסקא. שולח אדם לנכרי ירך שגיד הנשה בתוכה. שמקומו. של גיד. ניכר. ולא חיישינן שמא ימכרנו לישראל ויאכלנו ישראל בגידה דהא ניכר מקומו. ולטריפה ליכא למיחש, שהיו מכריזין, ולא היו טבחים גוים באותה העיר. צריך ליטול את כולו. ויחטט אחריו. לקיים בו מצות נטילה, גוממו עם השופי.
<h2>דף צד.</h2>
חתוכה לא. דסבר גוי, ישראל זה לעצמו תיקנה וסילק ממנה הגיד, והוא אוהב אותי. וגונב דעתו, שהרי לא סילק ממנה הגיד. לא יסרב אדם לחבירו. להפצירו שיאכל עמו. ויודע שאינו סועד עמו, וגונב דעתו, להחזיק לו טובה. בתקרובת. דורונות. ואל יפתח לו מגופה של חבית המכורה לחנוני, וסבור הוא שפתחה בעבורו, וסביר שהפסד גדול הפסיד עבורו. אא"כ הודיעו. שפתחה בעבור החנוני. סך שמן מפך ריקם. ונמצא שגונב דעתו להחזיק לו טובה חנם. לגין המתקשקש. חסר, שאינו מלא. לפי שזה סבור שהוא מלא. ואם היה שם חבר עיר. צבור. מותר. ועושה כדי שיבואו אחרים ויברוהו לאבל. מפני שמתעהו. סנדל של בהמה מתה, שעור בהמה שמתה אינו חזק כעור בהמה שחוטה על ידי אדם. מפני הסכנה. שמא מתה מפני נשיכת נחש, והארס נשאר בעור ויסתכן לכשינעול אותו. ושמן צף על פיה. וסבור הוא שהכל שמן. וגונב דעתו.
<h2>דף צה.</h2>
בשר שנתעלם מן העין אסור. שמא נחלף לו בנבילה על ידי עורבים ואפילו מונח בשלחן, אלא אם כן היה לו בו טביעות עין. מקולין. מקום קצבות בשר. נמצא ביד גוי מותר. ואע"פ שישראל לא שימרו, הואיל ורוב טבחי מקולין העומדים בעיר הם טבחי ישראל. בשר הנמצא ביד גוי. שלקחו מטבחי ישראל להשתכר בו מותר, דודאי הוא לא שחטו, דאזלינן בתר [רוב] טבחי ישראל. נמצא ביד גוי שני. שהיתה בחזקת המשתמר, והגוי לא שחטה, וטריפה לא היתה בקצבות. אבל בשר המונח שמא עורבים החליפוהו.
<h2>דף צה:</h2>
בצרור. בבגד וחתום בו. סימנא בי פסקיה. בחתיכתו היה בו סימן. מחתך לה אתלת קרנתא. בחול, ומשלחה לאשתו אפילו ביד גוי. כרכשא. טבחיאה. בי דני. בין החביות. טביעות עינא. שיכירנה, ושמת בה עין תחילה כדי להכירה. ולא מהדרינן בטביעות עינא. אלא לתלמיד חכם שיאמר שלי היא ואני מכירה, כדאמרינן בפרק אלו מציאות [ב"מ נ"ג ע"ב].
<h2>דף צו.</h2>
פיסקא. האוכל מגיד הנשה כזית. אע"ג דלא אכל כולו אלא שיעור כזית. סופג ארבעים. דאכילה כתיב ביה על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה. ואכלו כולו. ואין בו כזית בכולו. חייב. מפני שהוא בריה, ובבריה חייב [על] כל שהו. מזה כזית ומזה כזית סופג שמונים. וכגון שנודע לו בנתים והתרו בו שתי פעמים. שאם לא נודע לו בנתים אוכל שני זיתי חלב אינו חייב אלא אחת. רבי יהודה אומר אינו חייב אלא אחת. שאינו נוהג אלא באחת ובימין.
<h2>דף צו:</h2>
פיסקא. אם יש בו בנותן טעם ה"ז אסורה, דס"ל להאי תנא יש בגידין בנותן טעם. כבשר בלפת. רואין כאילו הירך לפתות והגיד בשר, ישים בשר כמו הגיד ולפת כשאר בשר הירך, אם נותן טעם בזה גם הגיד נתן טעם בבשר. גיד הנשה שנתבשל עם גידין. של היתר כעין גידי צואר לבנים. בזמן שמכירן בנותן טעם. ככל האיסורין. אין בגידין בנותן טעם. עץ הוא והתורה חייבה עליו. ונוטל גיד ומשליכו והבשר והמרק שרי. אבל עכשיו שאנו נוהגין איסור בשמנו יש לנו לשער בששים כדמפרש לקמן. בטעמא. יש דברים שנאסרו בנותן טעם. בקפילא. טועם נחתום גוי. קדירה שבישל בה תרומה וחזר ובישל בה חולין. דיכולים להטעימה כהן טעים לה. ואם יש בה טעם תרומה אסור לזר. טעים לה קפילא. וליכא למיחש דילמא אתי לאורועי אנפשיה. וכגון שטועם לפי תומו ואין אנו מודיעים לו שדעתנו לידע אם יש בו טעם איסור שלא היה נאמן. כגון שמנונית גיד הנשה. שנתבשל עם בשר אחר. בששים. (עדיין) [משערין] איסור בששים.
<h2>דף צז:</h2>
משערין ברוטב. הוא המרק. והקיפה. דק דק של בשר ותבלין ובצל שנשאר בשולי הקדרה והחתיכות. אם יש בין כולם ששים כנגד האיסור. ואם יכיר האיסור ישליכנו והשאר מותר. ואם לאו, בטל בששים. ואם הוא בריה אפילו באלף לא בטיל. קולף ואוכל עד שמגיע לגיד. דאין בגידין בנותן טעם. והשתא שנאסר גם שמנו הרי הוא כחלב שמפעפע. גדי שצלאו בחלבו. שלא ניטל חלב הכליות. מריש אוניה. מראש אזנו, שאין שם חלב. מפעפע. מבצבץ ומתפשט. אבל [שומנו של] גיד לא מפעפע. קולף ואוכל עד שמגיע לחלבו. במקום שרגיל להיות בו חלב, דא"א שלא יהיה בו קרום. דאימלחן בגידא נשיא. בלא שומן. אבל נמלחו עם השומן ונגעו זה בזה קיימא לן מלוח הרי הוא כרותח דצלי, דצריך קליפה כל מה שנגע זה בזה. ואם נתערבו כל החתיכות ואינו ידוע איזו נגעה בשומן צריך קליפה כל החתיכות משני צידי החתיכה. ואין גיד מן המנין. של ששים אלא בלא הגיד צריך שיהו ששים דהיתירא. אבל כחל, הואיל ומין היתר הוא, אם נתבשל עם הבשר משערין בששים בהדי דידיה. ביצה בששים ואין ביצה מן המנין. ביצה של עוף טמא שנתבשלה עם ששים ביצי היתר. והא דאמרינן [ס"ד ע"ב] געולי ביצים מותרים, ופירש רש"י ביצת איסור שנתבשלה בביצי היתר, לית הילכתא הכי, אלא כי הא דאסיר בששים. ויש גאונים שמפרשים גיעולי ביצים מותרים, שהכה בתרנגולת ויצאה הביצה לפני זמנה, אין בה איסור כאבר מן החי. אבל ביצה טמאה אוסרת. כחל היכא דלא קרעיה ובשליה בהדי בשרא. וכגון שהיה כחל של מניקה. וכחל עצמו מן המנין. של ששים. דחלב שחוטה מדרבנן. וכחל עצמו אסור. אפילו היו ששים כנגדו, שהרי הבשר נתן בו טעם והוא לא נתן טעם בבשר. אי נפל לקדרה אחרת אוסר. בששים. למ"ד מין במינו בטל. ולרבי יהודה דאמר מין במינו לא בטיל הויא כחל נבלה ואוסר אפילו הן אלף. בדידיה משערינן (דבעינן שיהא בהיתר ששים כמוהו). או במאי דנפיק מיניה משערינן. בדידיה משערינן. ואין צריך שיהא בו היתר אלא כמו שהוא עתה, ולא כמו שפלט. תוספת רש"י פירש בדידיה משערינן, דבעינן שיהא היתר ששים כמותו. או במאי דנפיק מיניה, א"צ ששים של היתר אלא ששים כמו שפלט זה. עד כאן תוספת. הואיל ובדידיה משערינן, הא איבטיל כוליה. שהיו ששים כנגדו ובטל טעם האיסור. וכיון דכוליה בטיל, נפל לתוך קדרה אחרת לא תאסור, כיון דא"ר יצחק כחל עצמו אסור מפני שתחילה נאסר עד שלא נצטמק משנתנה הקדרה בו טעם, מיד נאסר, ומיד שויוה רבנן כחתיכת איסור נבילה. והיא אסורה לעולם.
<h2>דף צח.</h2>
בששים ואחד היא מותרת. איני יודע למה נחמיר בזה יותר משאר איסורים. דבשאר איסורים בששים מותר. דילפינן מזרוע בשלה, שהזרוע קדוש ואסור לזרים, ומתבשל עם שאר הבשר שהותר לזרים, ומשערינן בשר כנגד בשר והוי ששים כנגדו. והני מילי. שאסור ביצה בששים, דאית ביה ביצת אפרוח. מת בתוך הביצה, דיהיב טעם נבילה בשאר ביצים. אינה אוסרת, שאר ביצים שנתבשלו עמה, דאמרינן דמיא דביצה לא כלום הוא. וזה הפסק של גאון דמוקי לה בביצת אפרוח מת, אינו לא כדברי רש"י ולא כשאר גאונים שכתבנו למעלה. דלדידהו האי תירוצא (דמיא) [דחיה] בעלמא היא. לדיקולא דבישרא. בשר שהיה בקלחת. וה"ר ישעיה פירש, שנמלח עם בשר. ואע"ג דמלוח הרי הוא כרותח דצלי וסגי ליה בקליפה, שאני חלב דמפעפע. סבר לשעוריה היתרא ולאוסופי עליה מה שבלע קדרה כדי לבטל האיסור, והאיסור היה משער כמות שהוא מצומק עתה. דבשר היתירא בלע דבשר דאיסורא לא בלע בתמיה. אלא אין לשער אלא כמות שהוא עתה. ההוא כי פלגו דזיתא וכו' סבר לשיעורי כל פלגי זיתי. משום שלא היה שיעור זית, ומזלזל בביטולו ולא בעי ששים. לא תזלזל בשיעורא דרבנן. אע"ג דפלגו זיתא דרבנן. ועוד דא"ר יוחנן חצי שיעור אסור מן התורה. מריבוייא דכי כל אוכל חלב, בפרק בתרא דיומא [ע"ד ע"א] הילכך לא מישתרי אלא בששים. חתיכת נבילה וחתיכת דג טמא אינה אוסרת עד שיתן טעם ברוטב ובקיפה ובחתיכות כולן הן במנין ששים כנגד האיסור.
<h2>דף קג:</h2>
כל הבשר אסור לבשל בחלב. אפילו בשר עוף. ואסור להעלות אפילו בשר עוף עם הגבינה על השולחן, דילמא אתי למיכל. מותר בבשר דגים וחגבים. דלאו דעתיה אהני. עולה על השולחן עם הגבינה ואינו נאכל. ולא גזרינן העלאה אטו אכילה. לא עולה ולא נאכל. דגזרינן העלאה אטו אכילה, ואפילו בשר עוף אסור, דילמא אתי לאסוקי בשר בהמה. באיזה שולחן אמרו. בית הלל שאסור. בשולחן שאוכל עליו. נותן זה בצד זה ואינו חושש. דלא גזרינן גזרה לגזרה.
<h2>דף קד.</h2>
[לשון הרי"ף] שמעינן דעוף אסור לנודר מן הבשר. מדלא התיר אלא בשר דגים וחגבים. דמימליך עליה שליחא מיניה הוא. שאם אומר לשלוחו לך והבא לי בשר ואינו מוצא בשר בהמה וצריך לימלך [לומר] לא מצאתי אלא בשר עוף. לא מצאתי אלא דילועין. ש"מ דאינן בכלל ירק. כן הדבר. אדרבה מכאן ראיה לדברי, היאך אינו אומר לא מצאתי אלא קטנית. מאן תנא דפליג עליה דר"ע. דמתיר [היכא] דמימליך עליה שליחא מיניה הוא, הוא רשב"ג ואוכליהון בחזקת שאר בשר באותו חשיבות. בתרי מסכתי. סתמא הכא, ומחלוקת בנדרים [נ"ד ע"א]. הא דקתני הכא הנודר מן הבשר מותר בבשר דגים אוקימנא בפרק הנודר מן הירק [שם ע"ב] בשהקיז דם, דלא אכיל דגים. אי נמי דכייבין ליה עיניה. בתחילת אוכלא. חולי. תוספת. בשהקיזו דם דלא אכיל דגים. והא דאמרינן [ע"ז נ"ט ע"א] שני לדם דג, בסעודה שנייה, וזה נדר בסעודה ראשונה לבדה. עד כאן תוספת. משום דמימליך עליה שליחא. כשאומר לשלוחו צא וקנה בשר אומר לו לא מצאתי אלא דגים. ומצא בה ביצים גמורות. ואפילו מעורות בגידין.
<h2>דף קד:</h2>
באפיקורן. לשון הפקר, שאינו נזהר בהם. בלא קנוח. הפה בין זה לזה, ובלא נטילת ידים. יש מפרשים דהא עוף וגבינה לאו דוקא תחילה עוף והדר גבינה, דעוף וגבינה אסור. וכן פירש ה"ר אביגדור. ואינו נראה לי, דאי גבינה ועוף דוקא אבל עוף וגבינה אסור כבשר בהמה וגבינה, למה אנו מקילין בגבינה ועוף בלא קנוח הפה ובלא נטילת ידים, הא כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון, ובגבינה ובבשר בהמה צריך קנוח הפה ונטילת ידים בלילה. ושמא סמך אהאי מעשה דרב יצחק דאייתי גבינה ואכל אייתי ליה בשרא ואכל כי לא משא ידיה. ואקשינן ליה מהא דתני אגרא עוף וגבינה אין, בשר וגבינה לא. ולאו דוקא בשר תחילה אלא גבינה תחילה. אפילו הכי אינה ראיה ללמוד ממנה לומר שכשם שבשר וגבינה לאו דוקא הכי נמי עוף וגבינה לאו דוקא אלא עוף וגבינה דוקא, דהא מקילינן ביה לאוכלו בלא קנוח הפה, מה שאין כן בגבינה ובשר.
<h2>דף קה.</h2>
בית שמאי אומרים מקנח. אמתניתין קאי דתנן כל הבשר אסור לבשל בחלב, והוא הדין לאכול. מקנח בפת. שיגרר החיך והפה מן הגבינה. מדיח. ידיו במים. בר מתמרי וירקי. דרכין הן יותר מדאי, ואין מקנחין הפה. כתב הרב רבינו ישעיה, והוא הדין לכל מיני פירות. והא דאמרינן הכא תמרי, שאלה הן הפירות שבבבל. והאי דקאמר בכל מידי הוי קנוח, לא אמר אלא בכל מיני פת בין בחיטי בין בשערי בין ברכיכא בין באקושא בין בקרירא בין בחמימא. עד כאן תוספת. אכל בשר אסור לאכול גבינה גבינה מותר לאכול בשר. מיד על ידי קנוח הפה והדחת ידיו בלילה. אבל ביום אינו צריך. בשר שבין השנים בשר הוא. וצריך להסירו. שמעינן מהא דאמר רב חסדא וכו'. אהא סמכינן. אע"ג דיש פוסקים בענין אחר לא כתבנום.
מים ראשונים. כשרוצה לאכול לחם. מצוה דרבנן, משום סרך תרומה, דסתם ידים שניות ופסלי תרומה, גזרו שיטול ידיו לחולין. אחרונים. אחר סעודה, משום מלח סדומית שמסמא את העינים, ואמור רבנן [ברכות נ"ז ע"א] אחר כל אכילתך אכול מלח. אמצעיים רשות. בין תבשיל לתבשיל, כדמפרש לקמן. קתני מיהת אפילו ראשונים חובה, משום דבעי לומר אמצעיים רשות קרי להם לראשונים חובה. ולעולם מצוה [היא] ולא חובה. קינסא. שברי עצים. למאן דאמר אין ניטלין אלא בכלי הא לאו כלי הוא, למאן דאמר אין ניטלין על גבי קרקע לאו קרקע הן ושרי. מפעפעין. זוהמת הידים של תבשיל. סולדת. נכוית. בי קורטא. גרגיר קטן מלח. בכורא. בכור מלח נמצא מעט מאותו מלח סדומית כמו קורט קטן.
<h2>דף קח.</h2>
פיסקא. תוספת. טיפת חלב שנפלה על אחת מן החתיכות. ולא הגיס הקדרה ולא נחלק טעם הטיפה אלא באותה חתיכה מיד, נאסרת אותה חתיכה. ואם ניער את הקדרה, שהגיס מיד קודם שקיבלה החתיכה טעם מן הטיפה אינו אסור אלא [אם] יש בה ליתן טעם בכל הקדירה. עד כאן תוספת. צונן וצונן הוא. ואין בולעין זה מזה. הדחה בצונן מי לא בעי. אבל מכירין זה את זה אסור. שמא יזמן זה את זה ואתי למיכל בשר וגבינה. מפני הרגל עבירה. שמא יבוא לאכול עם הבשר. כל הפת כולה אסורה. שמא יבוא לאכול בחלב. עד שיוסק התנור. ויפלוט כל שומן הבשר. כעין תורא. מתוך שיש בו שינוי אפילו הרבה יזכור שלא לאוכלו באיסור. פירוש אחר דבר מועט דוקא, כעין של שור. מתוך שהוא מעט ממהר לאוכלו ולא אתי למיכל עם האסור לו.
<h2>דף קט.</h2>
פיסקא. לא קרעו. אלא שאכל הלב עם הדם. לב העוף שאין בו כזית. ואין כרת אלא בכזית, דאכילה כתיב בדם. הרי זה בלא תעשה. אבל כרת לא. ואפילו דבהמה, דמשליך הדם ואוכל הלב. משום דלב מישע שייע ואינו בולע, כדאמרינן בפסחים [ע"ד ע"ב]. ואם הלב נתבשל בקדירה עם דמו, סגי בקריעה, והלב מותר. ולא אמרינן ליהוי בשר הלב חתיכת נבילה דהא נתבשל בו ובעינן ששים כנגדו. אלא בין תלוש בין מחובר בשזרה הלב מותר, דשייע ולא בלע, והתבשיל מותר אע"ג שאין ששים כנגד הדם. דם האברים. דם היוצא מן האברים כשמולחים אותם. דאתא ליה מעלמא. שהלב מצריף, מושך הדם מבית השחיטה ומדם האחר שבגוף בנשימתו וכונסו בלבו, והוי כדם האברים שפירש שעובר בלא תעשה. ואם לא פירש מותר, דאמרינן בעלמא [ט"ו ע"ב] שרי ליה למיכל באומצא בלא מליחה. ובמסכת ביצה [כ"ו ע"א] אמרינן כדי שיאכל כזית חי מבית טביחתה. אלמא דם דגופה יש בו כרת, כיון שהוא מקום הדם, והוי כנוס. תוספת. נוסחא אחרת כי קתני אין חייבין עליו בדם דיליה וכי אמר רב בדם דאתי ליה מעלמא. דם דיליה היינו דם האברים וכו'. פירש רבינו שלמה דם דיליה. הנבלע בבשר הלב ככל דם הנבלע באברים. דאתי ליה מעלמא, אותו הנמצא בחלל הלב. עד כאן תוספת. דם דגים. שבישלו בכלי אסור. דנראה כדם בהמה. אבלע לי. הדם בדג ואנא איכול. דם מהלכי שתים. בני אדם שמהלכים בשתי רגלים. דם שעל הככר. בשעה שנושך הלחם פעמים שהדם נשאר בו. גורדו ממקומו הדם ומשליכו. ואע"פ שלא כינסו, והשאר מותר. ועל שבין השינים. שלא פירש. מוצצו ובולעו ואינו חושש. תוספת. דם דגים ודם חגבים מותר. היינו סיפא דהך ברייתא דקתני דם הטחול ודם הלב וכו'. דכותה גבי מהלכי שתים. דקתני בהך מציעתא אסור ואין חייבין עליו, אוקמת לה נמי בשלא כינסו, דהא הכי תרצה לסיפא דברייתא דם שעל גבי ככר, אע"ג דלאו ככינסו דמי וליכא איסורא. מיהו מצות פרוש יש בו. אבל של בין השינים, דאכתי מחובר הוא, אפילו מצות פרוש אין בו, ומוצצו ואינו חושש, אין מצוה לפרוש ממנו אפילו משום מצוה בעלמא. סריף. מושך הדם מבית השחיטה בנשימתו וכונסו בלבו. עד כאן תוספת. אלא הא דשרינן דם דגים אפילו בשכינסו אם יש בו קשקשים. שנודע שבא הדם מן הדג. דלית ביה קשקשת. אתו למימר דם בשר הוא.
<h2>דף קט:</h2>
פיסקא. הכחל קורעו. להוציא את החלב. לא קרעו אינו עובר עליו ומותר. לאוכלו לכתחלה בצלי. דאפילו נסחט ממנו אמרינן בגמרא חלב שחוטה מדרבנן. והאי כיון דמובלע ולא פירש אפילו איסור דרבנן ליכא. כחל שבשלו. לבדו בחלב שלו, שלא קרעו. זה כנוס במיעיו. ולא בא ממקום אחר, ומדרבנן אסור. וזה אינו כנוס במיעיו. [ממקום אחר בא החלב בקיבה], פירש רש"י שפודו בשפוד, כלומר צלו אותו עם החלב. ורבינו תם פירש זויקו לה בחלב שלו אע"פ שהוא מלא כנוד, בשלו אותו בקדרה בלא חלב אחר. זיקו לשון זיקי. תוספת. רש"י פירש, זה כנוס במיעיו, חלב הקיבה מקובץ במיעיו, שינק העגל או הגדי מן הבהמה, וחלב הוא. אבל כחל אינו כנוס במיעיו, כלומר לא יצא מדדי הבהמה בחייה, ולא נאסף אלא מובלע בבשר, ולא בא לכלל חלב. ומיהו לכתחילה בעי קריעה מדרבנן. עד כאן תוספת. קודם חזרה. דתנן בעבודה זרה [ל' ע"א] שאל רבי ישמעאל את רבי יהושע מפני מה אסרו גבינת גוים אמר לו מפני שמעמידין אותה בקיבת נבילה, והלא קיבת עולה חמורה מקיבת נבילה ואמרו כהן שדעתו יפה שורפה חיה, חזר רבי יהושע ואמר מפני שמעמידין אותה בקיבת עגלי עבודה זרה. קודם שחזר רבי יהושע קיבה שבישלה בחלבה אסורה, דלא אמרינן פירשא בעלמא הוא. כיצד קורעו. לבשלו בקדירה בתחילה בלא בשר אחר לפירוש רש"י, ולרבינו תם [ספר הישר סימן תע"ג] לבשלו עם בשר אחר. וטחו בכותל. מכה אותו בכותל שיצא ממנו החלב. מתניתין היא. קורעו ומוציא את חלבו. דלא בעינן שתי וערב. אלא בקריעה בעלמא [סגי]. אי נמי לקדירה. לבשלו בבשר אחר לרבינו תם, ולרש"י לבשלו בלא בשר אחר.
<h2>דף קי:</h2>
כבדא מה אתון ביה. פירש רש"י אפילו היה מלוח כבשר ושהה במליחתו כדי צלייה. מה אדון ביה. מה אתם נזהרים בו. מותר לבשלו בקדירה, או אסור מפני שפולט דם. ואע"פ שכולו דם הוא אפילו הכי לאחר שפירש ויצא אסור. ורבינו תם פירש בלא מליחה. דאי מלחו מותר כשאר בשר. שלקי ליה. בקדירה בלא בשר אחר, שפולט ואינו בולע. למיסר נפשה. שיהא הדם שיצא הימנו חוזר ונבלע לתוכה ואוסרה. לא מיבעיא לי. דפשיטא לי כיון שטרודה לפלוט כל שעה לא בלעה. כי קא מיבעיא לי למיסר חברתה. חתיכות בשר שנתבשלו עמו מיבעיא לי. בכבדא דאיסורא. של בהמה טריפה. וטעמא משום שמנונית. לפיכך אוסרת אחרים. משום דמא. של בהמה כשרה. ואין בו אלא משום חששא דדם.
<h2>דף קיא.</h2>
דאי חלטי ליה. מיד שהתחיל לבשל חלטו בחומץ או במים חמים, דצמית הדם לצאת, ואינו אוסר אחרים. קופיה לבר. פירוש קנה והלב והריאה והכבד שתלויים יחד נקרא קפיה. דהדם צמית ולא נפיק והוי דם האברים שלא פירש. ולא שרינן לה כבדא שליקא. לרש"י אפילו מלוח, ולרבינו תם שלא היה מלוח כלל, אבל מלוח כשאר בשר ושרי. ובשילי דטחלי. הטחול מלוח לבשלו עם בשר אחר. שומנא בעלמא הוא דנפיק מיניה. תותי בשרא שרי. שאינו חוזר הדם בבשר שהוא למעלה ממנו. עילוי בשרא. לכתחילה אסור דיעבד שרי משום דדמא וחלבא מישרק שרקי ואינו נבלע בבשר שלמטה הימנו. תוספת. פירש רבינו שלמה, תותי בשרא וכו' בתנור היו צולין כל צלי, וחודו של שפוד למטה. וכשהכבד נתון תחת הבשר מותר. ולדידן אסור לגמרי לכתחילה, לפי שהשפודים שלנו אינם תלויים, ופעמים שיגביה זנב השפוד ונמצא התחתון עליון והעליון תחתון. לפיכך בין הכבד לצד הראש בין לצד הזנב אסור. עד כאן תוספת. ואי איכא בי דוגי. כלי שמשים תחת הצלי לקבל השומן והדם של כבד יוצא עם השומן אסור. ומאי שנא מדמא דבשרא דשרי. דמא דבשרא שכין. לתתא והשומן צף למעלה, ויכול ליקח השומן בלא דם. אבל דם הכבד קפי למעלה עם השומן ואינו יכול ליקח השומן שלא יהא הדם מעורב בו.
<h2>דף קיא:</h2>
אסור לאכול בה רותח. שהדם נבלע בסכין אלא אם כן הדיח הסכין תחילה. אי נמי למיכפריה, לקנחו בבגדים, כדאיתא בפ"ק [ח' ע"ב]. לאכול בה צונן לא בעי הדחה תחילה. קערה שמלח בה בשר אסור לאכול בה רותח. אם לא יגעילנה תחילה. ואם כלי חרס צריך שבירה, שהדם נבלע בקערה על ידי בשר שנמלח, שהרי הוא כרותח. כבוש. בחומץ. הרי הוא כמבושל. ואם יש איסור כבוש עמו הכלי אסור. ורותח דאמרן, דוקא רותח דצלי. שאם היו איסור והיתר חם ונגעו זה בזה סגי בקליפה. פנכא. קערה של חרס. רש"י גריס צנון שחתכו בסכין של בשר אגב חורפיה דצנון הוא בולע. והגאון הפוסק גריס, לחם צונן מותר לאוכלו בכותח. שיש בו נסיובי חלב. דהיתירא בלע. מבשר היתר שנבלע בסכין. דאפשר למיטעמיה אם יש בה טעם בשר. אבל קערה לא אפשר למיטעמיה, דטעם איסור יש בה. והאי מותר דקאמר כגון שטעמו תחילה ולא היה בו טעם שמנונית.
דגים שעלו בקערה מותר לאוכלן בכותח. והקערה היתה של בשר ודגים היו רותחין. מותר לאוכלן בכותח. דנותן טעם בר נותן טעם הוא. דשניהם נותנים טעם הן קודם שיתערב בו האיסור. חד בקערה שקיבלה טעם מהבשר ומהקערה לדגים. ואין טעמו הנפלט חשוב טעם. ולפיכך מותר לאוכלן בכותח. אבל דגים שנתבשלו בקערה של בשר אסור, דעיקר הטעם נפלט מן הכלי. ופירוש שעלו בקערה, נצלו או נתבשלו במקום אחר והונחו שם חמין. יש מפרשים אם נתבשלו שם מותר דשלשה נותני טעם הם, מן הקערה למים, ומן המים לדגים. צנון שחתכו סכין של בשר אסור לאכול אותו הצנון בכותח מ"ט אגב חורפיה דצנון בלע. שחריפות הצנון הפליט טעם בשר הבלוע בסכין ונבלע בצנון, ואינו נקרא נותן טעם בר נותן טעם. פירוש אחר, מפני שהסכין אינו מקונח יפה, והשמנונית בעין ונדבק בדופני הסכין. ומן הדין לא היה צריך אלא הדחה. אלא אגב חורפיה דצנון בלע טובא. אם כן צריך ליזהר שלא לחתוך בסכין חולבת לא שומין ולא בצלים ולא ראשי כרישים שרוצה לתתם בתבשיל בשר, לפי שהן חריפין ודמו לצנון. ואם שגג וחתך, לא סגי להו בהדחה, שהרי נבלע ונתפשט הטעם. ודוקא בסכין בן יומו. ואם עלין שאינן חריפין כל כך סגי בהדחה. ואי חתיך קישות ואבטיח בסכין חולבת גריד לבי פסקיה, לפי שחריף הוא מעט, ואינו מתפשט בתוך הצנון. ואי חתך בה הלפת שפיר דמי למיחתך אחר כך אפילו צנון, לפי שטעם הלפת משונה ומבטל טעם הנפלט מן הסכין.
<h2>דף קיב.</h2>
בר יונה. חי. ומלוח הוה. כדא דכמכא. כד מלא כותח, ויש בו נסיובי חלב. דאינו נאכל מחמת מלחו. פירש רש"י, מלוח הרבה כמו שמולחין בשר להתקיים כל ימות החורף, ואינו נוח ליאכל מרוב מלח שבו עד ששורין אותו במים ומדיחין אותו. ורבינו תם פירש המליחות שאנו מולחין הבשר כדי לבשל בקדרה, שמולחין אותה משני צדדיה, ואינה מלוחה כל כך כדי לקיימה זמן מרובה. והאי בר יונה לא היה מלוח כל כך וסגי בהדחה. והני מילי. דסגי בהדחה. חי אבל צלי בעי קליפה. משום דבלע. ואית אית ביה פילי. סדקים סדקים שנכנס בהם הכותח. ואי מיתבל בתבלי. שמרכך הבשר. אע"ג דלית ביה פילי. אסור, שנכנס הכותח בכל הבשר. [לשון הרי"ף] חם לתוך חם. חם דהיתר לתוך חם של איסור. דברי הכל אסור. דבלע זה מזה. צונן לתוך צונן דברי הכל מותר. בהדחה. עילאה גבר. העליון מחמם את התחתון ולא התחתון מחמם את העליון. תתאה גבר. התחתון מחמם את העליון ולא העליון מחמם את התחתון. חם לתוך צונן מדיח. חם דהיתר שנפל לתוך צונן דאיסור. מדיח. דתתאה גבר, והאיסור צונן, ואינו מפליט בהיתר. אדמיקר ליה בלע. א"א שקודם שתקרר אינו בולע מעט, וקליפה מיהת בעי. חם לתוך צונן קולף. אותו מקום שנגע בו, והשאר מותר. אבל צונן לתוך חם אסור, דתתאה גבר, ושניהם אסורים, שהתחתון דאיסור מחמם את העליון ובולע.
ככר שחתך עליו בשר צלי. ויוצא ממנו מוהל מן הבשר. אכיל ליה וקרי ליה חמר בשר. שהוא אדום כיין, ואינו דם אלא מוהל הבשר. עד שיכלה האדמימות שבו. שיהא כל דמו נפלט ממנו. מנא ידעינן. שיצא כל הדם כבר. אלא לית תקנתא עד דמייתי תרי תלת גללי דמלחא. על הכלי, והדם נגרר אצל המלח. ובה"ג מפרש, דוקא תרתי תלת, מעט מלח. אבל מלח הרבה פוסק כח הדם ועושהו כמים ומתערב עם השומן. עד דצאיל. שיהא צלול. ושפו ליה. מריקין אותו בנחת. ושפי ליה. כמו [ב"מ ס' ע"א] השופה יין לחמרים. קולי"ר בלעז.
<h2>דף קיב:</h2>
דגים רפו קרמייהו. ופלטי מהרה. ועופות קמיטי. קשין לפלוט. ובתר דנייחי הדגים לפלוט, פלטי עופות, והדרי דגים ובלעי מינייהו, ותו לא פלטי. ויש בדגים טעם דם. והדגים אסורים לבדם שהדם יוצא מן הבשר ונבלע בדגים. אימלח [ליה] בשר שחוטה בהדי בשר נבילה. משום דם ליכא למיחש, דהוה בכלי מנוקב. הטמאים. ה"א יתירא. לאסור צירן ורוטבן והקיפה, דק דק שבשולי הקדירה. והכא נמי יוצא הציר של נבילה ומתערב עם השחוטה. והטמא (טפל) [תפל]. מבלי מלח. דהשתא לא פליט טמא מיד. אבל שניהם מלוחים אסורים מפני הציר של טמא שמתערב עם ציר הטהור.
<h2>דף קיג.</h2>
אלא אם כן מולחו יפה יפה. משני צדדיו. ומדיחו יפה יפה. להסיר המלח. ועוד להסיר מי מלח. דחלליה, וירחץ [ויקרא א'] תרגומו וחליל. אי חלליה בי טבחא. מליח ומדיח. אי לא חלליה בבי טבחא. מדיח ומליח ומדיח. שאם לא היה מדיחו תחילה לא היה המלח מוציא הדם, לפי שהבשר אינו מלוחלח. מילחא גללניתא. מלח גסה. ומנפיץ ליה. למלח לאחר זמן, מפני שהדם נבלע בה. אבל מלח דקה א"צ לנפץ, שהיא נמסת מאליה. וה"ר ישעיה פירש דמלח דקה צריך להדיח יפה, שאינו יוצא מהרה, אבל מלח גסה בניפוץ בעלמא סגי. אין מחזיקין דם בבני מעים. אינן בחזקת שיש בהם דם, ליאסר אם לא נמלחו. הדורא דכנתא. דקין שסביב הכנתא. ומעיא. קיבה וכרס ושאר הדקין. וכרכשא. הקרויה טבחיא"ה. אבל הלב והריאה והכבד. וכנתא גופה, זהו השומן יש בהם דם, וצריכה מליחה. ויש מפרשים מעיא, דוקא קיבה, אבל הכרס יש בו דם, דהא אמרינן [נ' ע"ב] מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות נמצא עליה קורט דם בידוע שהיא לפני השחיטה. ואע"פ שאין דם בכרכשתא ובקיבה אין לאוסרן למלוח עם שאר בשר שיש בו דם. דלא בלעי [בני] מיעים דם הבשר, אלא מישרק שריק ונפיל. שאינו נכנס בו הדם כמו דגים. דדגים רפו קרמייהו ובלעי. כך כתב בעל התרומה [סימן ס"ה]. אלא [על] גבי כלי מנוקב. שיצא ממנו ולא יחזור ויבלע. מלח ליה גרמא גרמא. כל חתיכה בפני עצמה. תרי מ"ט לא. מלחינן. דילמא פליט. דם חתיכה ובלעה חתיכה אחרת. חתיכה אחת (מאי) [נמי] דילמא פליט האי גיסא ובלע האי גיסא, אלא לא שנא. ומותר מטעם דדם מישרק שריק או מטעם כבולעו כך פולטו. כתב בעל התרומה [סימן ס"ח], והשתא רגילות ומנהג הוא שמולחין חתיכות בשר של ארבע וחמש פרות אף לאחר שחתיכת ראשונה שהתה שיעור צלייה, שזהו שיעור מליחה, והשתא גמרה פליטת דמה, ונותן עליה חתיכה אחרת ומולחה. שכל זמן שטרוד לפלוט דם פולט מה שבולע מאחרים. אבל לאחר שפלט דם עצמו אינו פולט מה שבולע מאחרים. ויש מפרשים, אע"פ שאינו פולט הדם פולט ציר, וציר עצמו פולט יום אחד או יותר. ורבינו תם מתיר אפילו לאחר זמן הרבה יותר משבוע למלוח בשר וליתן על הראשונה אע"פ שאינה פולטת לא דם ולא ציר. וטעמא משום דדם מישרק שריק.
הרי זה מכביד את הבשר. שבשעת שחיטה טרודה לפלוט ולהוציא דם, וכששיבר מפרקתה אין בה כח להתאנח ולהוציא דם, והיא נחה ושוקטת, והדם נבלע באבריה ומכביד הבשר. ונמצא גוזל את הבריות, כשמוכרה במשקל. מי שרי למיכל מיניה באומצא. בלא מלח. אית דלא גרסי "מי שרי למיכל באומצא" אלא "מי שרי למיכל מיניה". דמשום דנשבר מפרקת אין יוצא מידי דמה לעולם, ואסור אפילו לדידיה, והמלח אינו מעביר אותו הדם שנבלע שם ממקום אחר. ולפירוש זה אסור לאכול מבהמה שנחתך מפרקתה אחר שחיטה קודם שמתה לגמרי. ורש"י לא גריס "באומצא". ואוסר אפילו על ידי מלח. ודברי הפוסק נראין לי, דדוקא בלא מלח אסור, אבל על ידי מלח שרי, מדאמרינן [צ"ג ע"ב] גבי אומצא ביעי ומזירקא, והוא בשר שנתאדם מן המכה, ואי חתכיה ומלחיה שפיר דמי אפילו לקדירה. ועוד אמרינן [ל"ג ע"א] הרוצה שיבריא חותך בשר מבית שחיטתה ומולחו יפה יפה וממתין לה עד שתצא נפשה אחד גוי ואחד ישראל מותרים בו. ולאוכלו צלי בלא מליחה אסור אע"ג דשאר בשר שרי.
פיסקא. בשר בהמה טהורה וחלב בהמה טמאה או בשר בהמה טמאה וחלב בהמה טהורה מותר לבשל ומותר בהנאה. דכתיב לא תבשל גדי בחלב אמו. משמע בשר בהמה טהורה וחלב בהמה טהורה. ואע"ג דכתיב גדי, כל בהמה טהורה במשמע, מדכתיב בכל מקום גדי עזים וכאן נאמר גדי סתם.
<h2>דף קטז:</h2>
המעמיד. חלב. בעור קיבה אם יש. בעור שהוא בשר. כדי ליתן טעם. בחלב. הרי זו אסורה. כתב רבינו שלמה, חלב הנמצא קרוש בעור הקיבה שמולחין אותה בעורה בין שנותנים בו חלב אחר בין שאין נותנים בו חלב אחר ומולחין הקיבה בעורה, נראה לי איסור גמור כבשר בחלב לאסור את הגבינה מטעם בשר בחלב שהיא חתיכת נבילה ואוסרת כל הגבינות אפילו הן אלף, לפי שהעור נתן טעם בשר בחלב, והוי אותו חלב חלב דאיסורא. קיבתה אסורה. שחלב טריפה היא. וטריפה שינקה מן הכשירה קיבתה מותרת. לפי שהחלב כנוס במיעיה והוי כנתון בקערה ומן הכשירה בא. אטו קיבת שחיטת נכרי לאו נבילה היא. אמאי תני תרתי קיבת נכרי ושל נבילה. הא קיבה גופה שריא מפני שכנוס במיעיה, וממקום אחר בא החלב. והגאון הפוסק מפרש טעמא משום דפירשא הוא, כדמפרש בסוף פירקא. והלא קיבת עולה חמירא. שיש בה מעילה בבשרה. כהן שדעתו יפה. שאינו איסטניס. שורפה חיה. גומעה חיה, ואין בה איסור. בקיבת עגלי ע"ז. לפי שהמקדיש בהמה לעבודה זרה מקדיש גם פרשייהו, משום דניחא ליה בנפחה, וכתיב לא ידבק בידך מאומה מן החרם. והילכך אין מעמידין וכו'. רש"י וגאונים אחרים חולקין על האי פיסקא מדתנן מתניתין כשירה שינקה מן הטריפה קיבתה אסורה, ש"מ חלב הוא. ותניא נמי לעיל [ק"ט ע"ב] קיבה שבישלה בחלבה אסורה. וקיבת עולה דשריא, לאו משום דלאו גופה הוא, אלא שיניקתו מאמו והוי ליה כנתון בקערה ומותר, כדתנן טריפה שינקה מן הכשירה קיבתה מותרת מפני שכנוס במיעיה.
<h2>דף קל.</h2>
הזרוע והלחיים והקיבה נוהגין בארץ ובחוצה לארץ. לא הוה צריך למיתני בארץ, דחובת הגוף היא, וחובת הגוף נוהגת בארץ ובחוצה לארץ. אלא משום דבעי למימר אבל לא במוקדשין. בפני הבית. בעוד הבית קיים. חולין. אינן חייבין בחזה ושוק. ואתן אותם. בחזה ושוק כתיב. ואותם מיעוט הוא, חזה ושוק, הוא ולא דבר אחר.
<h2>דף קל:</h2>
המזיק מתנות כהונה. שהשליכן לכלב או לנהר. או שאכלו הוא פטור, דכתיב וזה יהיה משפט הכהנים, כשהן בעינייהו יתנם לו, אבל אינם קיימות, לא חייב הכתוב תשלומין. דאין לה תובעים. שיוכלו לתובעו.
<h2>דף קלא.</h2>
חטיף מתנתא. כשהיו התינוקות מוליכין המתנות לכהן, היה הלוי חוטפן מידיהם. לא מסתייך. לא דייך. אי אקרו עם. דכתיב מאת העם. תוספת. רחמנא פטרינהו. ומאי טיבותא עבדינן ליה. מספקא ליה. ומשום ספיקא פטרינן ליה והמוציא מחבירו עליו הראיה. עד כאן תוספת.
<h2>דף קלב.</h2>
הילכתא כותיה דרב. דאמר לא שקלי מלוי לא יהבינן ליה. והילכתא כרב חסדא. דאמר המזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור. כהן ואפילו כהנת. דכתיב זה יהיה משפט הכהנים. לויה שילדה. אפילו מיעברא מישראל. בנה פטור מחמש סלעים. דבפטר רחם תלה הכתוב. ולויים כבר נפטרו כדאמרינן בפרק קמא דבכורות [י"ג ע"א] כהנים ולוים פטורים. בשביל אשתו. שהיתה כהנת.
פיסקא. בכור. של ישראל. שנתערב במאה. בהמות חולין. והוא בעל מום, ומותר לשוחטו. פוטרין את כולן. שכל אחד ואחד מדחהו שלי הוא הבכור. פוטרין לו אחד. ולא יותר, והאחד פטור לפי שאין קדושה חלה על קדושה. השוחט לכהן ולנכרי. השוחט בהמתו של כהן ושל נכרי. פטור מן המתנות. כאילו שחטו הן. והמשתתף עמהם. ישראל המשתתף עמהם ושוחט אותה בביתו של ישראל. צריך שירשום. סימן שיבינו הרואים שהם שותפין בה, שאין כולו של ישראל. שהרואה שאין מפריש חושדו ברשע. ואם אמר לו מכור לי בהמה זו. כהן אמר לישראל מכור לי בהמה זו חוץ מן המתנות. פטור. ישראל מן המתנות. תוספת. ורש"י פירש, א"ל כהן לישראל פרה זו מכורה לך חוץ מן המתנות, פטור זה מן המתנות. ואע"פ שרוב הבהמה שלו חיובא לאו דידיה הוא. אבל [אם] ישראל מכר לישראל בהמה חוץ מן המתנות חייב השוחט, דהא אמ' הדין עם הטבח. עד כאן תוספת. מכור לי בני מיעיה של פרה. אמר לו ישראל לחבירו טבח שימכרנה לו. ואינו מנכה מן הדמים. בשביל שמעורבת חלק כהן בהן. שלא מכר לו חלק הכהן ויודע היה שהקיבה של כהן. לקח ממנו במשקל נתנן לכהן ומנכה לו מן הדמים. לפי המשקל. והיתה לו פרה ושחטה על ידי ישראל. פטור. דנכרי פטור מן המתנות. ספק פטור. דהמוציא מחבירו עליו הראיה. שנשחטה לאחר שנתגייר.
אמאי יבא עליו כהן משני צדדין. ארישא קאי. בכור שנתערב במאה כולם פטורים. כוליה דילי הויא. דאפילו בעל מום הוא לכהן, דכתיב ובשרם יהיה לך, בין תם בין בעל מום. בבא ליד כהן ומכרו לישראל במומו. דלא מצי טעין ליה אי בכור היא דידי הוא.
<h2>דף קלב:</h2>
הדין עם הטבח. דין הוא שהכהן יתבע מתנותיו מישראל טבח ששחט בהמה זו בעבור ישראל ואין עליו הכהן לתבוע לבעל הבשר. ואם היתה הבהמה של כהן ונכרי אין על הכהן לתבוע הטבח. תוספת. והכי משמע השוחט לכהן ונכרי פטור, הא השוחט לישראל חייב, ואין הכהן הולך אצל בעל הבהמה אלא אצל השוחט. עד כאן דבריו. זובחי, לשון רבים, אפילו כהן טבח חייב ליתן המתנות. אישתתיף בהדי טבחי ישראל. ותנן המשתתף עמהם פטור מן המתנות. חייביה רב נחמן במתנות. ואי לא מפיקנא לך רבי טבלא מאונך. כלומר משמיתנא לך. שתים ושלש שבתות פטור. דלא ידיע שהוא טבח. ולעביד לי כרבי אחא. ופטרני שתים ושלש שבתות. דלא קביע מסחתא. מקום קצבות. כיון דקבע מסחתא ידוע שטבח הוא. מתנות כהונה יכול לחלקן זרוע לא'. דיש בו כדי נתינה, ופחות מהאי לאו נתינה היא. אבל דשור, שהן גדולים יש בו כדי נתינה. לית הילכתא הכי. דליהוי כטבל בתבואה שלא הורמה. למשחה. לגדולה כדרך שהמלכים אוכלים. צלי בחרדל.
<h2>דף קלג.</h2>
חבובי מצוה הוא. ולא מחינן בידיה. או אזולי מצוה הוא. ומחינן בידיה. ולא שיטול מעצמו. ש"מ זלזולי מצוה היא. חלקן שאלו בפיהם. גבי בני שמואל הנביא כתיב ויטו אחרי הבצע. תובעים מעשר ראשון, שהיו לוים. הצנועים מושכים את ידיהם. שלא ליקח מלחם הפנים. והגרגרים חולקים. מדקרי להו גרגרים [ש"מ] זלזולי מצוה הוא. לאחזוקי נפשייהו בכהני. להודיע שאני כהן. ולפרוס ידיה. יברך ברכת כהנים. דדחיקא ליה מילתא. ת"ח עני. במכרי כהונה ולויה שנו. בני אדם מכירים ואהובים לו, שכל מתנותיו נתונות לו, ושאר כהנים סילקו עצמם מהם, ויכול כהן זה לזכותם לתלמיד חכם. אמר ליה לשמעיה. כהן היה. דבעינא למיכל לישנא. לשון שהיה נותן לכהן, שאני צריך לאוכלו בחרדל, כדאמרינן [ב"מ פ"ו ע"ב] גבי אברהם שהאכיל למלאכים שלש לשונות בחרדל. תוספת. מעדה בגד. בגד בלוי ונרקב. בגד עדים בעת הקור אינו שוה כלום. וכמו חומץ על נתר. שאינו אלא מפסידו, כן שר בשירים על לב רע. כן האומר דבר תורה למי שאינו יודע להבין בה. עכ"ד. דעברי אשמעתיך אקריון הכי. שהיה לי ליטלן. שמעא על כרחו מזכי. ולא מדעתיה יהיב ליה. היכא דלא אפשר. שהוא עני. מר אפשר ליה. שאתה עשיר. כלפי רבא. שעשה שלא כהוגן, ולא ידע להבין מילתא דרב יוסף כרב ספרא. וליקרייה לדידיה. משום דרבא נזוף הוה ממעשה שהטריח כלפי מעלה דבעא מיטרא בלא צורך משום אימיה דשבור מלכא. ואיתחזי ליה אבוה בחלמא וא"ל מי איכא דמיטרח קמי שמיא, שני דוכתך, אשני דוכתיה, אשכח פורייה דמרשם סכיני, שנתגברו מלאכי חבלה להורגו בלילה. ויש לומר דהוא נזוף מהאי מעשה. פשטיה דקרא. מעדה בגד ביום קרה. במאי כתיב בשונה לתלמיד שאינו הגון. כשם שאינו מקובל לבריות מי שמשיב הבגד בזמן הקרירות, כך אינו הגון, ושר בשירים על לב רע, ללמד מי שלבו רע לשמים. ירע שריד באהלו. למי שירע שריד באהלו, תלמיד רע. תאכלהו אש לא נופח.
<h2>דף קלג:</h2>
שותף בראש. ולא באבר אחר. פטור. ליתן הלחיים לכהן. למלוג בעגלים. היו מניחין במים חמין, ושערו היה נושר מיד. והיו אוכלים העור עם הבשר. לא ימלוג את הזרוע. שהוא חלקו של כהן, כדמרבינן לקמן [קל"ד ע"ב] מקראי שאף צמר שבראש כבשים חייב ליתן לכהן, כל שכן העור. ואם אין כהן. בעיר. מעלה אותם בדמים. ישומו אותם בדמים ואוכל הוא הבהמה, ולכשיבוא כהן לעיר יתן לו הדמים. לא צריך לאסוקינהו בדמי. לעניים, אלא יקח לעצמו. דכתיב לעני ולגר יעזוב אותם. אותם מיעוטא. ולא לעורבים. אלא לבעל הבית.
<h2>דף קלד:</h2>
פיסקא. מן הפרק של ארכובה. הנמכרת עם הראש. עד כף של יד. עצם רחב של כתף, שקורין אשפלדו"ן. והוא של נזיר. זרוע בשלה האמורה בנזיר כך נטילתו. וכנגדו ברגל שוק. שוק האמור בשלמים, מפרק הארכובה עד בוקא דאטמא. עד סובך של רגל. הפרק שבין הקולית הארכובה זהו העצם האמצעי. מן הפרק של לחי. סמוך לראש אצל הצדעים, וחותך כלפי מטה. עד פיקא של גרגרת. שיפוי כובע, שהיא פקיעתה ופתיחתה של קנה בית הבליעה היינו לחיים התחתונות עם הלשון. הצמר שבזקן. כבשים היה נותן לכהן. חלב דאיסורא. הוא חלב שעל הקיבה. ברייתא. דקרי ליה בית השחיטה. רבי חנינא בן אנטיגנוס. דמכשר משיפוי כובע ולמטה. מתני'. דלא קרי ליה בית השחיטה. רבנן. היא דפסלי השחיטה התם.
<h2>דף קלה.</h2>
ראשית הגז וכו'. תוספת. כל הגוזז צאנו בין טלאים בין זקינים ואפילו גוזז מאה פעמים בשנה נותן ממנה מתנה לכהן. ושיעורו מפרש לקמן מחמש רחלות גזוזות שיש בכל אחת מנה ופרס, שהן משקל חמש סלעים. עכ"ת. אבל לא במוקדשין. בקדשי מזבח כתיב לא תגוז בכור צאנך. בקדשי בדק הבית כתיב גז צאנך, ולא של הקדש. במרובה ובמועט. אם שור אם שה כתיב, אפילו אחד. אינו נוהג אלא ברחלים. כתיב הכא ראשית גז צאנך וכתיב התם ומגז כבשי יתחמם, מה להלן כבשים אף כאן כבשים. ואינו נוהג אלא במרובה. כדמפרש כמה הוא מרובה וכו'.
פיסקא. יחיה איש עגלת בקר ושתי צאן. אלמא לא איקרי צאן פחות משתים. וגבי גז כתיב צאן. וחמש צאן עשויות. שמעשות את בעליהן לומר עשה מצוה זו. ועד שיהיו חמש אינו חייב בהאי מצוה. כלומר במתנות אפילו בחדא חייב. כמה [יהיו] גזוזות ויהא חייב בראשית הגז. מנה מנה ופרס. כל אחת גוזזת מנה ופרס. ופחות מכאן לא חשיב גז. שזו היא פחות מן הגיזות. פרס. פלגא דמנה. גוזזות. כל שהן. לקמן מפרש. אלמלא דבריהם, בית שמאי ובית הלל מביאים ראיה מדברי תורה ורבי יוסי מדברי קבלה. נביאים וכתובים. אין הכרעת שלישית מכרעת. ורבי יוסי היה בדור רביעי לבית שמאי ולבית הלל. מנה ופרס. בין כולם.
<h2>דף קלו:</h2>
כר' אלעאי בראשית הגז. בחוצה לארץ לא. וכתב רש"י, גם ממתנות פטור בחוצה לארץ, דחד טעמא נינהו מתנות וראשית הגז. כרבי יהודה בן בתירא. דאמר אין דברי תורה מקבלין טומאה, שנאמר הלא כה דברי כאש, ובעל קרי מותר בדברי תורה. ולית ליה לרבי יהודה מאי דאמרינן במרובה [ב"ק פ"ב ע"ב] עזרא תיקן טבילה לבעלי קריין. אינו חייב. מלקות. עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד. דכתיב לא תזרע כרמך כלאים, כרמך זה חרצן, עם כלאים, שני מיני זרעים. אבל ליאסר בהנאה אפילו לא נזרעו במפולת יד יחד. ובחוצה לארץ לזרוע בין הגפנים שרי, ולזרוע שני מיני זרעים וחרצן במפולת יד אסור.
<h2>דף קלז:</h2>
ובלבד שיהיו מחומשות. שיהא חמישית מנה ופרס לכל אחת, ונותן סלע מהן לכהן. ששים סלעים. בין הכל. ונותן סלע לכהן. דבכך חשיבא נתינה. שש, חמש לכהן ואחת לו. אפילו לא היו אלא שש סלעים יתן חמש סלעים לכהן, כדתנן במתניתין ואם גזז אלף סלעים סגי ליה בחמש סלעים לכהן. כל שהן שנינו. בין רב בין מעט. אפילו אין גזוזות כולן אלא סלע אחת. ראשית הגז בששים. אחד בששים לכהן. ואילו רב אמר לעיל מנה ופרס, מנה הוי עשרים וחמש סלעים, ופרס שתים עשרה סלעים וחצי, הרי שלשים ושבעה סלעים וחצי. ואפילו הוה מנה בן ארבעים סלע כדמפרש לקמן, שמצינו מנה בן ארבעים סלע, ומנה ופרס הן ששים, ולא יתן אלא אחת לראשית הגז ואילו מתנותיהן הן חמש סלעים. בישראל שיש לו גיזות הרבה. דחלק ששים שבהם יש כדי לחלק לכהנים הרבה, ומבקש ליתן לכהנים הרבה, דאמרינן ליה לא תיבצר מחמש סלעים לכל חד, הואיל ויש ליתנם לא תיבצר מחמש סלעים, דבכך הויא נתינה חשובה.
<h2>דף קלח.</h2>
פיסקא. מלובן ולא צבוע. שיצא לבן ומכובס יפה חמש סלעים, ולא עם צואות שיהא מטונף. שיהא בה כדי נתינה. שיכול לעשות ממנו אבנט. דבתריה כתיב כי בו בחר ה' אלהיך לעמוד לשרת. ואבנט ראוי לשירות. והוא מארבעה בגדים. עד שצבעה פטור. דקנייה בשינוי. ליבנו ולא צבעו חייב. דליבון לא חשיב שינוי. הלוקח גז צאנו של נכרי פטור. לפי שהבהמות אינן של ישראל, וכתיב צאנך, והני לאו צאנך נינהו. אם שייר מן הגיזה אצל המוכר, המוכר חייב. דאמר ליה לוקח מתנה דכהן גבך היא. ואם לאו הלוקח חייב. דאמר ליה מתנה דכהן לא זבינא לך. שחופות הן. בהמות שצמרן קשה. פירוש אחר שחופות, שחורות. נקבות נמי לאו צמרן יפה כשל זכרים. זה נותן לעצמו וכו'. עצה טובה קמ"ל שיתן מזה ומזה.
<h2>דף קלח:</h2>
שלוח הקן נוהגת בין בארץ וכו'. לא איצטריך, דחובת הגוף היא, אלא משום דבעי למיתני אבל לא במוקדשין. והיכי דמי מוקדשין, כגון שהקדיש תרנגולת לבדק הבית, דהוה ברשותו, ומרדה וישבה על הביצים, ואינו חייב לשלוח, דלא פקעה קדושתה, דכתיב לה' הארץ ומלואה. אלא בשאינו מזומן. דכתיב כי יקרא פרט למזומן. יונים הורדסיות. על שם מקומם. פירוש אחר, על שם הורדוס שהוא גידלן תחילה.
<h2>דף קלט:</h2>
יכול יחזר בהרים ובגבעות. כמו שמחזר על שאר מצות עד שישלח. ת"ל כי יקרא במאורע לפניך. קן קן מ"מ. אפילו אפרוח אחד או ביצה אחת. צפור. טהורה משמע ולא טמאה. דכל מקום שנאמר ציפור סתם טהורה משמע. זו ר"ה. דאפילו ברה"י לא איקרי מזומן, כגון בפרדס ובשדה שאינה (שלו) [משתמרת], דלא קניא לה חצירו, ולא איקרי מזומן. מאחר שסופנו לרבות כל דבר, בין באילנות בין ברה"י משמע לפניך. בדרך למה לי. מה דרך שאין קינויו בידך, שאין הקן קנוי בידך ואינו ברשותך. בים חייב. שנאמר הנותן בים דרך, גם ים נקרא דרך. פיסקא. עוף טמא פטור משלוח. דצפור טהורה משמע. עוף טמא רובץ על ביצי עוף טהור פטור. דצפור טהורה בעינן וליכא. ועוף טהור רובץ על ביצי עוף טמא פטור. דכתיב ואת הבנים תקח לך, ולא לכלביך.
<h2>דף קמ:</h2>
קורא. עוף טהור, ודרכו לאסוף גם ביצי שאר עופות, ואף הזכר יושב עליהם כנקבה. זכר בעלמא. בשאר עופות פטור דברי הכל. דהאם רובצת כתיב, ולא האב רובץ. קורא זכר רבי אליעזר מחייב. כתיב הכא קורא דגר, וכתיב התם ובקעה ודגרה בצילה, מה התם דגירה מעליא אף הכא דגירה מעליא חשיבא. פיסקא. היתה מעופפת. האם. מפריחין. גדולים. יצאו מוזרות. שאין אפרוח מתגדל מהם. יצאו מפריחין. שאינם צריכים לאמם.
<h2>דף קמא.</h2>
ושלח לדבר מצוה. כגון שהוצרכו לו ציפורי מצורע. אפילו הכי ישלח, שנאמר שלח תשלח. את האם, ולא את הבנים נטל את הבנים. ושלח את האם. וחזרה האם עליהם פטור. מלשלח. דכיון דנטל הבנים והחזירם הוי קן מזומן. לוקה ואינו משלח. דס"ל לר' יהודה תשלח מעיקרא משמע, והואיל ונטל האם לאו כבר (עבדינא) [עבר], ואיסורא דעבד עבד, ואינו חייב בשילוח אלא מעיקרא קודם שיטול האם. משלח ואינו לוקה. דהוי ליה לאו שיש בה עשה ואין לוקין עליו, דלהכי נתקיה רחמנא לעשה למימר דאם עבר על לאו יעשה זה וינצל [לומר] לא תקח האם ואם לקחתה שלח תשלח את האם ותיפטר. [קמ"א ע"ב] עד כמה משלחה כדי שתצא מתחת ידו. ואם חוזר ותופשה פטור. במה משלחה ברגל. אם תלש גפיה ושלחה נפטר מן השילוח. מכיון שהלכה שתים ושלש פסיעות מותר לחזור ולתופשה. רב יהודה אמר בגפיה שתוכל לעוף כדרכה. מההוא דתלשינהו לגפה ונגדיה רב יהודה. ורב יהודה לטעמיה דאמר אין שילוח ברגל היכא דגזרינהו לגפה. תרבי גדפה. השהה אותה עד שיגדלו כנפיה וישלחנה. מכות מרדות. רידוי ותוכחה, שלא ירגיל, ואין לה קצבה עד שיקבל עליו שלא לעשות עוד. שהיא כאיסר. שאין בה חסרון כיס. דדבר מועט שוה אחרת. תוס' למען ייטב לך בעולם הזה והארכת ימים לעולם הבא.
